אימאג': Ouur
אני קוראת את מילותיה של נטע כפרי, מעצבת פנג שואי וידידה יקרה, ומוצאת את עצמי מצטרפת אליה בחיפוש הפנימי אחר המשמעות של אסתטיקה בימים כאלה של מלחמה וכאב. האם יש לה מקום? האם יש לי מקום?
כי לכאורה הכל מתאדה. אין מקום להכיל. אין סבלנות. אין צורך. אין הצדקה.
המחשבות שלי לוקחות אותי לגרמניה הנאצית, לבתים היפים שהולאמו לטובת מפקדות. ליצירות האומנות שנשדדו או נהרסו. לנשים היפיפיות שעונו וגולחו והועטו סחבות מטונפות. מה נשאר להם לעדיני הנפש, מלבד מוות או חיי סבל מלאים אכזריות? -כיעור עד, זה מה שנותר.
כמה כיעור פיזי גוררת איתה מלחמה. אין מקום ליופי חיצוני, כאשר האנושות מתגלה במלוא כיעורה.
והאסתטיקה?
היא נמלטת לנפשה ונעלמת לתוך האין. כמו עופרת שזוחלת במנוסה מתוך מדחום שבור. מתכווצת ומתרכזת כל-כולה בתוך עצמה, ואז מזנקת במהירות שיא ונעלמת בתוך האין.
אבל לאן?
אימאג': Ouur
קראתי עדות מהשנים החשוכות ההן. אשה צעירה מאד. נשים סיפרו עליה, שכאשר גזזה את שיערן בכניסה למחנה העבודה, היטתה קלות את ראשה כאומדת את התוצאה, חייכה חיוך קטנטן ואמרה בלחישה "יפה לך!"
האשה הקטנה הזו הצליחה לזקק את כל האסתטיקה שנכחדה באירופה הקלאסית, ולהכיל אותה בתוכה. במחווה קטנה, בחיוך זעיר- היא הפיצה אותה החוצה בזרנוק של אבקת כוכבים אנושית.
אימאג': Ouur
בימים כתיקונם אני נוהגת לחטוא בעוקצנות מסויימת לגבי החיצוניות השקרנית של חזות יפה מדי. אני יודעת שזה לא בהכרח מציג את התמונה כולה. ולמרות זאת, אני אוהבת אותה כל כך. כי כנראה שבכל זאת היא משקפת משהו טוב, מציאות יפה- של חיים, של שמחה, של הרמוניה.
ואז מגיעים ימים כאלה, ואני שואלת את עצמי האם היופי באמת התאדה? האם האסתטיקה באמת יכולה להיעלם ככה אל תוך האין?
אימאג': Ouur
ואולי היא לא נעלמת בעצם.
אולי היא פשוט מתרכזת ומזדקקת ומצטמצמת למהות שבמהות שבמהות, ועם הקוד הבסיסי הזה שלה היא זוחלת לחפש לה מקום מוגן בתוכנו.
מקום שמצליח לחייך גם לרופאה אגרסיבית (בעלה בעזה…?) מקום שמצליח לענות בנועם לקללות על הכביש (הבן שלו פצוע…?) מקום שמצליח להניד ראש בחמלה כלפי מילים גורפות של שנאה (כי כעס ושנאה הם רק עוד צורת ביטוי עצובה של כאב…) מקום שמצליח להכיל את ה DNA האחרון של האסתטיקה.
כי הלב האנושי הוא המעוז האחרון של היופי.
ומכאן אהובות, איש לא יוכל לגרש אותו.
חוץ ממני עצמי.
ואני בוחרת שלא לעשות זאת. לא כעת.
מחכה לשקט
מילים: אודי דוידי ולילך דוידי
לחן: אודי דוידי ולילך דוידי
מחכה לשקט הזה שיעטוף אותי
ויגיד לי הנה זה בא
מחכה לרוח הזו שתנשוב על פני
ותרגיע את הסערה
אני בוער מבפנים וכל תמונות חיי
עולות מתוך הבעירה
מחכה לשקט הזה שייתן מים קרים
לנפש עייפה
עוד רגע יגיע השקט הזה
שישתיק את לבי הסוער
נוגע לא נוגע בשקט הזה
כמו גל שהולך וחוזר
וכשהוא יבוא סדקים שבלב
יזכירו שפעם היה שם כאב
אז אדע שאני שלם
מחכה לשקט הזה שיפתח את עיני
בסופו של חורף סגריר
את קולך שמעתי עמוק בשדות
וצעדי כשלו כרגיל
מחפש בתוך תוכי את קולך האינסופי
שישטוף את הלבטים
אני רץ כמו שיכור והוא לידי
קרוב רחוק…
דבורה מינדל
ולי מהבוקר מתנגן בראש השיר "הימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים, שיהיו רכונים…" מזמזמת לעצמי את המילים, נותנת להן את ה"פירוש שלי", פעם הן מנחמות ופעם הן תפילה חרישית בלב לימים טובים ויפים יותר…
וכן, גם אני בוחרת את אותה בחירה שלך, כעת יותר מתמיד.
אפרת יפה
איזו תפילה יפה! חיבוק גדול דבורה כל הדרך לאילת!
sari
מקסימה אחת. מילים יפות ומנחמות לימים עצובים כאלה
כמו תמיד את נכנסת עמוק עמוק ללב
אפרת יפה
תודה שרי תודה שנכנסת איתי ללב.
חמוטל
מרגישה איך המילים שלך עוטפות אותי
כמו שמיכה–
כמו רחם
שמתחבר לרחמים
ובחיבור יש יופי
למרות שמלחמה זה אותו שורש של הלחמה (ל.ח.מ), ובהגדרה הלחמה זה חיבור בין מתכות,
ואולי זה העניין שמלחמה זה בירור דעות אבל זה בא עם חום (אש),
ומעל השמיים הדעות כבר מבוררות ואין צורך בהלחמות למינהם ושם יש
שלום
ובשלום, בחיבור
יש שלמות ויופי.
מדהימה את -שאת מושכת אותנו לשלם
אפרת יפה
כמה שאני אהבתי את מה שכתבת כאן על מלחמה והלחמה שהלכתי והקראתי את זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע.
ותודה שנכנסת איתי לרחם הזה והרגשת מה שניסיתי לבטא.
חמוטל
מלב אל לב
חני
מהממם, מהמם…
אפרת יפה
תודה חני.
מיכל
מדהים !
מדהימה!!
כמו תמיד את שוב מזיזה את הלב.
הלב שמתנועננע עכשיו בין כל דיבור על הפסקת אש לבין הודעה מצערת
אוחח החילים שלנו..
אסתטיקה…
אפרת יפה
אסתטיקה קיומית מרעידה…
גית
אפרת, כמה שאת נוגעת בנימי הנפש…
תודה לך.
אפרת יפה
תודה גית. תודה.
נטע כפרי
הפוסט העמוק הזה שלך, כל כך נוגע
והזרימה מהפוסט שלי לפוסט המעיר שלך היא היצירה המשותפת
שבונה ומאפשרת, שיוצרת ונותנת חיים.
וממנה השמים הם הגבול,
כי מי יודע לאן זה לוקח כל אחד נוסף שקורא זאת.
יישר כח
אפרת יפה
מעין pay it forward כזה של הפריה, של השראה. אין מילים…
אגב הפוסטים שלך נטע מתייחדים בכך שהם כמעט תמיד מייצרים אצלי תגובה כזו. תמיד מעוררים בי מחשבות המשך…
לימורוש
אפרת.
זה כבר נהיה נוהג, לחפש אותך, במייל, בבלוג.
לחפש את המילים המנחמות.
שאוחזות כל כך חזק בלב, מכווצות אותו, ואז בבת אחת מרפות.
למרות שאנו נמצאים בתקופה בה נוהגים אבלות,
אני מרשה לעצמי לחטוא במוזיקה.
שימח אותי שבחרת שיר של אודי דוידי!
הוא מוצא את הדרך הישירה לנחמה.
בחרתי בשיר שמתנגן אצלי ב"לופ".
אדמה רועדת מסביבך, כמו הולך על חבל דק
משאיר מאחוריך רק אבק
מביט לאחור, ולא יודע איך לחזור
להדביק שוב את השבר שנסדק
בוחן כל צעד, כישלון מול הצלחה
אייכה? קול גדול קורא לך
אז בואו נעוף גבוה יותר
אומרים שבסוף הכל מסתדר
לא הכל טוב, אבל הכל לטובה
לוקח נשימה, אתה נמלט מעצמך
אם טוב או לא – אתה מכתיב את גורלך
רואה איך קשרים שהסתבכו לפני שנים
נפרמים ומתיישרים, נעלמים
אתה יודע, ממקום ראות אחר
אפשר לראות ברור הרבה יותר
אז בואו נעוף…
ואני מרגישה שדווקא בימים קשים אלה, יש כל כך הרבה על מה להודות.
אני רואה את ההתגייסות של כל קרובי לאריזת משלוחים, שכפ"ציצית, מנגל המוני על הגבול,
נסיעה בחירוף נפש לדרום תוך סכנת חיים, והכל כדי לחזק את החיילים שלנו.
המסורים.
שגם כשהם נפצעים, כל מה שיש להם בראש היא השאלה : "מתי נחזור?"
כולי תקווה שנראה גם אנחנו את הקשרים המסובכים, שהסתבכו לפני שנים, נפרמים.
ונזכה לחיות פה בבטחה.
לימור
אפרת יפה
לימור ריגשת בתגובתך. זו המנטרה שלי לחיים "לא הכל טוב, אבל הכל לטובה"…
שיהיה טוב במהרה,
ושנזכה לעוף גבוה יותר ולראות שהכל מסתדר…
אורלי
פוסט מקסים. אני גם שואלת את עצמי איך אפשר לדבר על צבעים, וחומרים כשהכל בוער מסביב.
אפרת יפה
אולי נדבר על הצבעים והחומרים של מציאות בוערת…? תודה אורלי.
צפנת
אפרת את משוררת!
את כותבת טקסטים עשירים בדימיון ויזואלי, ומנצחת על מילים להתקבץ לכדי שורות מעוררות פליאה והשתאות לנוכח עוצמתן כמו בשרביט קסמים.
כבר מזה זמן כה רב אני ממתינה לרגע שאצליח להביע בפניך מילות תודה בעבור הפוסטים המופלאים, בזמנים טובים וכאמור גם ברעים שבהם.
התגלגלתי לקפה ויפה במקרה, כאמא טריה ולתינוק בכור, בעת משבר אישי של דכאון לאחר לידה, שליווה אותי ארוכות אחריה. ואני מאושרת להיות בין ברות המזל שקוראות את מילותיך, שמלטפות את הלב, ולהתרפק על התמונות הרכות שמלוות כל פוסט.
קפה ויפה מהווה לי תזכורת לראות את היפה שבעולמנו, ובהחלט יש מקום ליופי בחיים.
החיפוש אחר היופי נותן להם טעם.
תודה שאיפשרת לי לקחת חלק בחיפוש הזה.
אפרת יפה
אני לא יכולה לתאר לך צפנת כמה ריגשת אותי וכמה הפידבק האמיתי והחושף שלך נותן לי כח.
מי היה מאמין…
אני נותנת את הנשמה לקפה ויפה שלי, ולפעמים חושבת "יאללה, בשביל מה באמת…"
תגובות כמו שלך מסבירות לי בשביל מה.
חיבוק גדול. הלוואי ועוד נכיר פעם באמת!
nordiceye
גם אני מוצאת את עצמי מתלבטת בשבועות האחרונים באותן שאלות בדיוק- האם לגיטימי, האם מתאים, האם יש חשק בכלל, להעלות עוד פוסט על נושאים שנראים פתאום כלכך שוליים לעומת המציאות הבלתי נתפסת הזו מסביב.
ומצד שני- בשבילי זו גם מעיין בריחה לעולמות אחרים, שפויים יותר שיזכירו לי שאפשר גם אחרת, שלשם צריך לשאוף. עדיין עושה זאת ברגשות מעורבים ומקווה כלכך שבקרוב זו שוב תהיה השיגרה הנעימה בלי רגשות האשמה.
אפרת יפה
יש מקום ויש צורך, אין שום ספק. רק שזה מרגיש כל כך מנותק פתאום. נקווה שעוד רגע באופן ניסי הכל יהפוך לדילמה היסטורית רחוקה.
רחלה
את מדהימה…
וכמה שזה מעיד על הנפש שלך! מפוסט לפוסט שלך, אני מוצאת יותר נחמה ושלווה בתוך מציאות הזויה שנכפתה עלינו.
תודה שאת לא פוחדת לנסות עלינו את ההרהורים שלך, המינון מדויק והתוכן קולע עמוק עמוק…
שבת שלום, יקירה!
אפרת יפה
תודה שאתן מקבלות אותי עם ההרהורים הנסיוניים שלי…
חתולי8
אין כמוך, כרגל את מצליחה לגעת לי באמצע הלב. והמגע שלך רך.
מקווה שהמלחמה הזו תגמר כבר….