אמנות
גוף הכאב
29.5.2023
לא הצלחנו "לתרבת" כאב.
התיימרנו להשליט שכל, מדע, ריאליזם.
למדוד אמפירית, להוכיח. התאמצנו לדחוק, לחסום, לנעול, להסתיר.
להתבייש.
"זה לא תרבותי!" תהא התרבות שופטת.
אבל כאב הוא כאב הוא כאב.
אין לנו שפה לתקשר אותו ולא דרך להסביר את הצריבה ואת החסר, את העומק והפער, את הבדידות, את הייאוש והזעקה.
לבד-לבד עם עצמנו אנחנו גונחים, נאנקים, מייללים, צועקים.
זעקה פנימית שואפת החוצה ועודנה חייתית, פרימיטיבית, ראשונית.
אנושית.
בשנת 2023 כאב עדיין יוצא החוצה באנחה.
ביום שני שעבר פתחנו תערוכה.
כן, זה באמת קרה. אני עדיין נדהמת.
נולדתי בפה עם המילה הכתובה. אף אחד לא נתן לי פתק שכתוב עליו "אמנית"… אבל היה לי ביטוי שהתחנן להיאמר, והפעם הוא לא רצה מילים.
זה דרש פרטנר.
זוכרות את שושי?
שושי סירקיס צלמת מחוננת שהכרתי בזכות "קפה ויפה" כבר מזמן הפכה לחברה קרובה.
הסתובבנו ביחד, הסתובבנו בתוך עצמנו, והחלומות שלנו החלו מסתחררים, מתערבלים, משתלבים בתוך עצמם – וזה בזה.
באדיטוריאל שהפקנו למגזין של הפורמה חווינו תהליך מרתק של חיפוש.
היינו מספיק שקטות כדי לשמוע כשעלתה מתוכנו בקשה:
כאב…
אמנות…
תערוכה…
היה לנו כאב והיתה לנו שפה, ובמקום שלב אחד הסתיים – השני התחיל, ככה בהלימה.
אז הגשנו בקשה למענק וכמעט פרחה נשמתנו כשהיא נענתה… יצאנו לדרך חדשה.
רצינו לחוות את הכאב שלנו בצורה מודעת, לתרגם אותו לביטויים שאפשר לתקשר, לתלות אותו על קיר ולהגיד: "זה".
רצינו להתפלש בכאב למרות הפחד, לגעת בחלקים רחוקים על אף הדחיה, למפות אותו – את כולו. לדעת.
רצינו להתחבר מזווית חיצונית ולמדוד – "כזה?!"
מצאנו בטבע מנטור ודרך וגם מסתור ונחמה.
עברנו איתו מעגל שלם של שנה.
ראינו עשבים צהובים דוממים. נשמנו אבק צחיח. הושטנו כפיים לטיפות של סתיו, קיבלנו בשורה אפורה. אספנו עלים נושרים, שברי סלעים, ראינו חוסן בעצים עירומים. מתוך צינור ברזל חלוד שורשים התפתלו החוצה.
חלמנו אביב.
וכמעט כשיצאה נשמתנו מהבירוקרטיה, מהפרקטיקה, מההדפסות, מהסחיבות, מההפקה – זה קרה.
בסימבוליות קדושה תערוכת גוף הכאב נפתחה לציבור… באביב.
בגלריה פרטית חדשה* הפתיעו אותנו למעלה מ-100 אורחים, ובעיקר – אורחות, שבאו לראות, שבאו להרגיש, שבאו להיות.
הכאב ביקש אז אפשרנו לו לעבור דרכנו, לעשות את הדרך המטרידה החוצה. לפגוש כל קוץ וכל מפלצת. להתנקז.
רצינו לתת לו את כל המקום שהוא ביקש.
בלילה שאחרי, כשלא נרדמתי, שמעתי קול קטן בפנים מושך לי בשמלה.
וזה כל מה שהוא אמר: תודה.
תערוכת "גוף הכאב" היתה תהליך של עיבוד.
קצת כמו חומר אורגני שמתפרק חזרה אל האדמה עד שהוא הופך להיות חלק ממנה – פוטנציאל חי להתחלה חדשה.
ואני מודה על הדרך.
ואני מודה על השותפה.
ואני מודה לגופים שתמכו ולחברים שהאמינו ולאורחים שרצו…
אני כמעט-כמעט-כמעט מודה על הכאב…
ואני מודה לשפה, שלקחה צעד אחד אחורה כדי שהפתק שכתוב עליו "אמנית" בסופו של דבר נמצא.
ועכשיו אני מתפללת להתחלה חדשה.
_______________________________
תערוכה: גוף הכאב PAINBODY
יוצרות: אפרת יפה ושושי סירקיס
גלריה: גלריית הפאטיו ירושלים
הופעל בתמיכת הקרן ליוצרים עצמאיים מיסודו של משרד התרבות
*גלריית הפאטיו היא חלל חדש בבית זכרון מנחם שפותח את שעריו לתערוכות אמנות שמחפשות חלל מארח בירושלים.
החלל הוקם על ידי זכרון מנחם וכל ההכנסות הן קודש לפעילויות הארגון.
דפנה אלון
יפה מאוד.
יישר כח.
תודה רבה 🙏
אפרת יפה
תודה דפנה!
הודיה טיירי
נוגע כל כך
אפרת יפה
תודה הודיה את מרגשת אותי…
יעל
יפהפה.
עד מתי פתוח?
אפרת יפה
תודה על החיזוקים יעל :)
התערוכה ננעלה אבל תעלה שוב בקרוב ואני אשמח לעדכן
רות
אני אשמח לשמוע מתי התערוכה תעלה שוב.
תכננתי להגיע ולא הצלחתי.
תודה אפרת על השיתוף.
R
נוגע כל כך
גם אשמח להתעדכן מתי נפתח שוב.
שני
הצלחת לבטא כאב בכל כך הרבה חוכמה והיגיון
תודה לך. תודה לכאב שהצליח להראות עצמו מתוך האומנות. תודה לכאב שהראה עצמו בלי בושה ובכל רגע מספר איפה הצעד הבא של הנפש במסלול החיים
אשמח לשמוע כשהתערוכה שוב תפתח
אפרת יפה
תודה שני יקרה! את מחממת את ליבי