מה היה אם…
מהמחשבה החוקרת הזו נולדים הסיפורים הכי טובים. כך אומרים.
וביום השואה תשע"ד אני חושבת:
ומה היה אם לא…
תמונת אילוסטרציה מפה
ואם זה לא היה קורה…
כמה דודים ובני דודים, שבטים על גבי שבטים, היתה מונה אז משפחתו הקטנה, השקטה והבודדה של אבא.
ואם זה לא היה קורה,
היינו גרים עכשיו בפולין, מן הסתם.
תמונת אילוסטרציה מפה
ואם זה לא היה קורה,
היינו מקבלים סוכריות טופי דביקות מהדוד זליג, שהיה גדל לאיש אמיתי, ולא רק זכרון קלוש לנער צנום שמבצבץ מתוך שמו של יונתן, אחי הקטן.
ואם זה לא היה קורה,
הוא היה מגדל כרס קטנה ומתחיל לעשן סיגרים ולעזור לסבא לסחור בבדים.
תמונת אילוסטרציה מפה
ואם זה לא היה קורה,
הוא היה נושא לאישה נערה יפה בשם גליקה או ברוניה או שרה, והיו נולדים להם המון ילדים מתוקים עם עיניים שחורות ושיער חום, שישחקו אחר כך בחישוק ומקל עם אבא שלי בחולות תל אביב.
ואם זה לא היה קורה,
חג סוכות היה חג סתם, ולא היום בו נורו סבא מיכְל וסבתא פייגה, ראשי הקהל.
ואם זה לא היה קורה,
לא היו קוראים לאבא שלי מיכאל.
תמונת אילוסטרציה מפה
אבל – –
אם לא היתה שואה,
סבא לא היה פוגש את סבתא. שני גלמודים נכים בעולם כולו, שמצאו נחמה זה אצל זו.
אם לא היתה שואה,
אבא לא היה מתחבר לאמא. כי המשפחות היו שונות מדי, ורחוקות מדי.
אם לא היתה שואה,
לא הייתי אני.
תמונת אילוסטרציה מפה
וזו מחשבה מטרידה לדעת, שכך היה צריך לקרות.
ויש מי שמתכנן את הדרך.
לדוד זליג לא נועדה להיות כרס.
ולא זאטוטים שחורי עיניים.
אולי הוא בכלל מתרוצץ על אופניו ברחבי ירושלים, חי מחדש בנשמותיהם של ילדי.
אולי.
תמונת הנושא מתוך כרזת יום השואה לשנת תשע"ב (2012) בעיצוב דוריאל רימר הלפרין – אתר יד ושם
אביטל
ריגשת אותי מאוד אפרתי! גם בי עוברות מידי פעם מחשבות אלו, בטח ובטח שביום שכזה.
עצוב ומעורר תקווה גם יחד. נזכור.
אפרת יפה
תודה אביטל אהובה. מנחם אותי לחשוב שיש איזה GPS שמנווט אותנו, ואף פעם, אף פעם אין לו מצב של חוסר קליטה… לפעמים אתה מתעצבן לגלות שהוא מרחיק אותך מהיעד, ואז מגלה בסוף שזו חלק מהדרך שאתה צריך לעבור כדי להגיע אל המטרה, כי רחובות שניסית לעבור דרכם היו חד סטריים או חסרי מ וצא.
לא קל בכלל לשלב את המחשבה הזאת עם כל מה שאיבדו בדרך הסבים והסבתות – ולפעמים אפילו ההורים שלנו, ובעצם איבדנו גם אנו.
אביטל
מה הייתי עושה בלעדיי מילותייך החכמות, מנחמות כל כך ורלוונטיות עבורי תמיד בזמן הנכון. אוהבת אותך!
אפרת יפה
חיבוק גדול אביטל!
אילה בדים-דים
אפרת יקרה, מעניין להגות ב"מה היה אם" וכנראה שרובינו לא היינו כאן היום שזה בסדר גמור לדעתי.
המון דברים מהותיים יכלו לקרות אחרת והם בעצם מקריים בחיינו אבל מטרידה אותי התמימות של "הכל לטובה", במיוחד בנושא השואה. זה היה רע, רוע מזוכך כי דברים רעים קורים ולא תמיד לטובה.
התמונות ששמת כ"כ מוחשיות ומעוררות מחשבות.
אפרת יפה
את צודקת. ברור שזה היה רוע צרוף. ואוי לו למי שיטען אחרת. אבל כמו בפוסט "זום אאוט" ליום השואה 2013 אני מנסה לבחון תמיד את הדברים מפרספקטיבה רחוקה יותר ולהאמין שמה שנראה כעת בעינינו ככתם אדום גדול ומכוער, הוא בעצם פיסת מוזאיקה קטנה שמרכיבת שפתיים מנשקות של אם אוהבת.
זו הדרך שלי. התמימות שלי. לחפש את הטוב בקיום שלנו. וזו הגישה שמגינה עלי.
וכל אחד יכול לחשוב על כך בדרכו שלו.
שרון
קשה לי שלא לתהות למה בחרת לשים תמונות של ילדות שנראות כ"כ אריות (שיער בלונדיני, עיניים תכולות) ומהיכן תמונות האילוסטרציות הללו (הקישורים לא ממש מועילים). האם יש קשר כלשהו לשואה?
אפרת יפה
שרון יקרה,
התמונות הן תמונות אווירה של ילדים שליקטתי מבלוגים/אתרים שונים (בצרוף לינק למקור, אבדוק אם יש תקלה באחד מהם, תודה).
חלקן תמונות "מפעם" וחלקן תמונות מודרניות בטעם וינטאג' יותר ופחות. ללא כל קשר לשואה.
בחרתי בהן בכוונה כדי להימנע מסטראוטיפים "שואתיים" וכדי להעניק את החוויה הויזואלית של איך החיים היו אמורים להראות אלמלא היתה שואה.
אני מתנצלת אם את מוצאת את זה מטריד. המחשבה שאני מעלה היא בכללותה מטרידה משהו, אולם אני בוחרת לבחון אותה בכל זאת.
אילנה סלזנב
מרגש נורא
אפרת יפה
תודה שהתחברת אילנה יקרה.
סימה
שרון כל כך צודקת.
מדובר בפוסט ויזואלי בעיקרו והתמונות הרבה פעמים מדברות יורת מהמילים.
למעשה המילים מלוות את התמונות ולא להיפך.
יש אנשים בעוד צבעים.. לפי התמונות אלו בדיוק הסטריאוטיפים השואתיים
חבל.
אפרת יפה
את התמונות אספתי באופן תת הכרתי, אולי מפני שכך נראו בני משפחתי, בשיער דבש בעל גוונים כהים ובעיניים חומות יוקדות. מפני כבודכן הסרתי תמונה אחת.
לימורוש
דמעות חונקות בגרון
אפרת יפה
לימורוש יקרה. תודה.
חתולי8
מאד התרגשתי, ותוך כדי הקריאה חשבתי על כך שהורי לא היו נפגשים, אולי, אילולא השואה…
מה שבטוח זה שמשפחתי היתה גדולה ולא פיצית כפי שהיא כיום.
אפרת יפה
אז יש לנו כמה דברים במשותף…
זליג
ריגשת אחותי
אפרת יפה
שיואו הפתעה!
שרית
כל כך מרגש, את מדהימה! יודעת לגעת במיתרי הנפש הכי עמוקים.
(אפילו שאצלנו לא עברו את השואה. עדיין, זה משהו ששייך לכל עם ישראל באשר הוא)
אפרת יפה
תודה שרית. אכן חלק מההיסטוריה הלאומית שלנו.
suchabeautyblog
מרגש. חיברת אותי ממקום אחר ליום הזה. תודה על כך.
גם אני חושבת שיש דרך ויש תוכנית, המחשבה הזאת מחזקת.
ועדיין- באופן מוזר, אני לא חושבת שהתעסקתי בבחירה הזאת ממש לעומק בימי זיכרון קודמים.
אז אני מודה לך פעמיים..
אפרת יפה
מאד מחזק אותי לקרוא את דברייך. בסופו של דבר אני מאמינה שאנחנו צריכים לצאת מחוזקים מהדברים האלה, והכל תלוי בנקודת ההסתכלות. אז אני בוחרת להסתכל ככה ולהתחזק.
רחל
אפרתי, את מדהימה עם התובנות שלך….
העמוקות והמעודנות כל כך
חיכיתי לראות מה תביאי לנו השנה ליום הזה.
זוכרת טוב את הנכתב (והתמונות!) ביום זה שנה שעברה
אהבתי
אפרת יפה
תודה רחל. את גורמת לי להרגיש תחושת אחראיות ולהזהר יותר במה שאני כותבת.
הדר
את כל מחשבותי סיכמת בפוסט אחד!
אפרת יפה
תודה שהזדהית איתי הדר.
גית
גמני לא הייתי. וגם לא הילדים שלי.
אפרת יפה
זה מן הסתם משמח את הסבים והסבתות, שיש המשך למשפחה ולחיים היהודים!
יפי
השריר בבטן מתכווץ לי, צמרמורת.
אצלנו אפילו זיכרונות אין…
אפרת יפה
עצוב עצוב
מיכליקה
מאוד ריגשת אותי. מאוד. למען האמת גופי עדיין מצומרר.. לו ו.. אם ו.. אולי. לא יכולה לומר שהכל לטובה, אבל המחשבה על כך שנוצרנו ויצרנו כתוצאה מהנורא מכל, איכשהו מנחמת..מכילה.. אני יודעת שגם סבתי חשבה כך. תודה ששיתפת.
אפרת יפה
תודה מיכליקה, אומרת לך ואומרת לכל אלה שהגיבו וקראו- שזה לא ישמע כאילו ניסיתי לומר בנרקסיזם מטופש שאנחנו היינו שווים הכל, ושהיה שווה שזה יקרה. חס וחלילה!!!!!!! אלא ניסיתי לומר שזה מה שהסבים שלנו ושל הורינו מרגישים שם למעלה, כשהם רואים שאנחנו נולדנו והולדנו והמשכנו את החיים היהודיים- זה עושה להם טוב שם למעלה בסופו של דבר.
יעלי
כרגיל, ריגשת אותי מאוד. חייבת לשתף אותך שאחד הדברים שהכי מרגשים אותי ביום הזה זה התמונות של משפחות מרובות ילדים ודורות שקמו מניצול אחד וניצולה אחת שאיבדו את כל משפחתם. יש שקוראים לזה "הנקמה בנאצים". כשאני מתבוננת בתמונות האלה אני חושבת גם על הניצחון ועל מה יש – אבל גם, כמוך – על מה היה יכול להיות. שנדע רק ימים טובים ובטוחים.
אפרת יפה
נכון! ואולי בעצם אותו דרייב לנקמה גרם למשפחות גדולות יותר בדור שאחרי השואה, מה שלא היה קורה אם הכל היה זורם על מי מנוחות..? לא שזה מכסה על הכאב. לא שזה ממלא איזה חסר, אבל אולי…
איילה
באיחור של יום. עדיין מרוגשת.
ואת כותבת כל כך יפה. והתמונות שאת מצוותת למילותייך כל כל חודרות ונכונות.
אפרת יפה
תודה על מילותיך הטובות איילה. אני מתרגשת אם מבינים אותי. כי לא תמיד…