עוגן של הגיון

מחשבות:

עוגן של הגיון

תמיד חיפשנו טייטל
הרגשנו אינטואיטיבית שקיימת ליבה
עמוד שדרה או קו אמצע
שיקשר ויארוז את מכלול העשייה 
רב-תחומיות, זה פוסט בשבילכן

מדי פעם מזמינים אותי להגות קונספט של ארט לצילומים או סתם כך לעשות סטיילינג. אני הולכת על זה בשמחה, כי זה כיף. אבל באותה נשימה זה תמיד מוזר בעיני שאני עושה את זה, כי ארט וסטיילינג הם לא המקצוע "הרשמי" שלי. 

"למי איכפת," אני חושבת. "אני אוהבת ליצור סיפור חזותי, הלקוחות אוהבים את התוצאה, אז יופי."

אבל לאחרונה נפל לי אבי-אבות האסימונים.
הבנתי שטעיתי כל הדרך.
זה לגמרי, אבל לגמרי המקצוע שלי – ואיך לא ראיתי את זה קודם!

 

a beautifully set table with tall floowr arrangement and art deco backdrop
a beautifully set table with tall floowr arrangement and art deco backdrop

עיוני ומעשי

חיזוי טרנדים הוא מטבע בעל שני צדדים.

מצד אחד הוא עיוני – לקרוא את האותות. לחקור, לאסוף נתונים, לקטלג, לסנתז (לחבר יחד), לתת שם לתופעות ואז להרכיב הכל לסיפור קוהורנטי עם סיבה ותוצאה. 

אבל יש לו גם צד שני, והוא לגמרי מעשי – לכתוב, לערוך, ליצור ולאצור אמנות, להפיק ארט ובקיצור, להיות חלק מתנועה שמייצרת את האותות האלה. 

בדקתי ונוכחתי לראות שאכן, חזאי טרנדים תמיד פועלים בכמה כיוונים מתוך הציר הזה, עיונית ומעשית.

a table set with large brass chess set and an art deco backdrop

טייטל - מקום וקיום

התחושה שמצאתי alignment – היא מרוממת. פתאום זיהיתי את אותו קו אמצע שהיה שם תמיד. ליבה שמהדקת ואורזת יחד את כל העשייה שלי, נותנת לה עוגן של הגיון.

כמולטי דיסציפלינריים אנחנו הולכים לאיבוד בין ריבוי היכולות שלנו. אנחנו קהילה של א.נשים שמרגישים נטולי-מקום, פשוט מפני שאין לנו טייטל. חברה שמכירה אותי היטב סיפרה לי בצחוק על סת' גודין. כן, יזם השיווק הגאון. הוא מספר איך בכל פעם שהמטוס נוחת ויש למלא בטופס "משלח יד" הוא מתחיל להתנועע בחוסר נוחות במושב. אז גם הוא.

מצד אחד זה היופי. בעידן שלומד להעריך גיווניות, אנחנו א.נשים של מגוון. אבל מצד שני התסכול הפנימי יכול להיות גדול. החיפוש אחר "טייטל" פשוט ומוגדר שיכיל אותי, אבל לא יצמצם, מרגיש לפעמים קריטי. בלעדיו זה כאילו שאין לי מקום ואין לי קיום. 

 

לארוז הכל יחד

איכשהו אתן מגיעות אלי. נשים רב-תחומיות שמחפשות הגדרה. ואני כל כך מזדהה, ובאותה נשימה נוכחת לראות שזו לא מטלה שאפשר לעשות לה אאוט סורסינג. יש פה משהו שרק אני אוכל לחלץ מתוכי, אם רק היה לי מרחב מכיל לפרוש עליו בנינוחות את התכולה שלי, ומישהו שיעזור לי לבחון אותה מפרספקטיבה חדשה. 

הדרך שלי היא לעשות חשיבה מערכתית כדי למצוא עוגן של הגיון. להבין מה מושך את מה ומה מתחבר למה, ודרך כך לנסות למצוא הגדרה ש"תארוז" את הכל.  אבל כמו בכל תהליך יש כאן גם אלמנט של הבשלה כמו טעמים שצריכים להיספג, בצק שצריך לתפוח. אנחנו שונאות אותו, מתנגחות בו, מתכחשות אליו – אבל זמן הוא החבר הכי טוב שלנו. פרספקטיבה חדשה וזמן הם מה שהביאו לי את התובנה האחרונה.

רוצה לעשות את זה?

אני מגיעה לשורות האחרונות של הפוסט הזה וחושבת: למה שלא נייצר לנו מרחב כזה? 

בדמיוני זה תהליך קבוצתי מובנה של כמה מפגשים בזום, שנעבור ביחד שלב אחרי שלב, לזיהוי קו האמצע של כל אחת מאיתנו ול"אריזת" טייטל שיהיה מהודק מספיק אבל גם יכיל את הכל. 

בזמן שאני מנסה לדמיין איך בדיוק זה הולך להיות, בבקשה תחשבי אם את רוצה ובשלה לעשות איתנו תהליך כזה.
כן? תכתבי לי בבקשה במייל או בוואטסאפ >> 
אם תתגבש קבוצה נעשה את זה!

הצילומים בפוסט הזה הם מתוך הפקת צילום שיצרתי לקולקציית מפות ביחד עם הצלמת הדסה וולפסון. בחרנו ליצור אווירה בסגנון ארט-דקו כדי לתקשר בצורה רעננה ולהעביר תתי מסרים מעודכנים למוצר שעשוי להיתפס כבנאלי ומיושן. השפה שנוצרה מתכתבת עם שנות העשרים של המאה ה-20 וכל מה שהן מייצגות.

צילום:  הדסה וולפסון  
ארט וסטיילינג:  אפרת יפה

Be first to comment