טרנד
הפרופיל: רנסאנס
האם ניתן להקביל בין תקופה כה קלאסית, נאיבית, ורוויה בנצרות, לתקופת הקדמה, התחכום והציניות של ימינו? ואם בכל זאת נצליח – האם יתכן שחבוי בתוכה ידע עדכני רלוונטי בשבילנו?
רנסאנס. התחיה. "העת החדשה".
כאשר מדברים על "העולם החדש" של ימינו, אני שואלת את עצמי האם התהודה המילולית הזו מקרית.
האם יתכן שקיימת השקה בין התקופה שנחשבה אז "החדשה" לזו העכשווית שלנו?
בהסתכלות ראשונית זה נראה מופרך. כיצד בכלל ניתן להקביל בין תקופה כל כך קלאסית, נאיבית, רוויה בנצרות, שעוד נושאת משקעים מימי הביניים, לתקופת הקדמה, התחכום והציניות של ימינו?
אבל אם כן – אם בכל זאת נמצא מתאם – האם יתכן שבין קפלי ההיסטוריה מוצפן מסר רלוונטי אלינו? האם יהיה לה מה לייעץ לנו, אזרחי המערב, ערב העשור השני של המאה ה-21? האם אפשרי שקוד הפיצוח של העידן שלנו מתגלגל אי שם ברנסאנס?
האמן הסיני, קאו הוי, משמר את החיוניות והאגדה של האנושות בפסלי אבן דוממים: היצירתיות שלנו, נשמת אבותינו ותחושת ההמצאה ממשיכים לחיות, מתחת לפני השטח האבן | Cao Hui via IGant
סימטריה היסטורית
בפרץ של סקרנות ותשוקה נגשתי לחקור מוטיבים זהים בין תקופת הרנסאנס לימינו אנו.
אם אגלה השקה עקבית, אוכל לטעון שהתקופות מקבילות. אם התקופות מקבילות, הרי שמופעלות עליהן אותן משפחות של דחפים. דחפים, שעל אף שהשפה, התפאורה והתלבושות שלהם שונות בתכלית, בתוך-תוכם פנימה, באנרגיות הגולמיות שלהם, הרי הם זהים. דחפים כאלה יפעלו באותם דפוסים ויכוונו תקופות שונות אל אותם ערכים, גם ממרחק של מאות שנים.
אין באמת חדש תחת השמש. אנו עדיין מופעלים ידי אותם גורמים סביבתיים ואקולוגיים, חברתיים, מדיניים וכלכליים. אנו עדיין מתאווים לאותן תשוקות ומואסים באותן עוולות, אף אם – והייתי רוצה להאמין בכך בכל מאודי – שאנו עושים זאת ברובד גבוה ומעודן יותר, עם כל תקופה שעוברת ועם כל לימוד מוסרי שאנו מפנימים.
האם נוכל אם כן למצוא הקבלה בין הרנסאנס לימינו? האם נוכל לטעון שהתקופות "תאומות"?
ואיזה סוד מקצועי יקר מפז עשויה האניגמה הזו לקפל בתוכה בשבילנו?
סדרת דיוקנאות מדהימה של האמן Julián Cánovas-Yañez – אמן רב-תחומי וביטויו המודרני של איש הרנסנס. בסדרת תמונות מרתקת האמן מפסל את עצמו, מגלה את גופו האמנותי ואת רוחו | צולם על ידי הצלם הספרדי alejandro maestre
החופש לשתף
נתחיל במהפכה המכוננת לכל הדעות – הדפוס.
עד לימים ההם, עלות כתיבה ידנית של ספר היתה זהה לזו של בניית בית-חווה. רכישת ידע היה תהליך יקר באופן בלתי נתפס, ונשמר בבלעדיות בידי אנשי הכנסיה. רק הם יצרו את הספרים, קראו בהם, שמרו עליהם ושלטו בדעות המוצגות בהם. יכולות בסיסיות כמו קרוא וכתוב נעדרו אז מכישוריו של האדם הממוצע.
המצאת הדפוס שינתה הכל.
זו היתה הפעם הראשונה בה יכול היה אדם להשפיע, מעבר לקהל שומעיו המיידי. מילים, רעיונות והשקפות שכפלו את עצמם ועברו במהירות ובאפקטיביות, חוצים ערים וארצות, חומקים בקלילות מפני הצנזורה. צוחקים לה בקול. ספרים הפכו למוצר נגיש, ובעקבות כך גם הידע. אנשים למדו קרוא וכתוב, ואת דעותיהם שתפו בעלונים מודפסים. האדם זכה לביטוי. הוא קיבל מוטיבציה לחשוב, להבין, לגלות – לגמרי בעצמו.
הדפוס אפשר את הרפורמציה. מאות של שנים רוויות תהפוכות נשענות על אותה מהפכה טכנולוגית "קטנה".
מזכיר לנו משהו?
בעשור הראשון של המאה ה-21 התרחשה מהפכת דפוס נוספת, אלא שהיא היתה וירטואלית. כל מי שפתח בלוג הפך לעיתונאי. אחר כך הגיעו פייסבוק ואינסטגרם, והשאר – אגדה. לשדר את דעותינו, לשתף את תכני ארוחתנו, את ההאוטפיט מהבוקר או את החוכמולוגיה של החתול, וכל זאת במהירות של ננו שניה לקצה השני של העולם – הפך לכורח קיומי.
הדפוס אפשר לאיש הרנסאנס לעקוף את המוסד האולטימטיבי בימיו – הכנסיה. המדיה החברתית אפשרה לאשת המאה ה-21 לעקוף את המוסד האולטימטיבי בימיה – התאגיד.
מיתוג וזהות ל Zefiro Torna מבטא מסורות מימי הביניים, הרנסאנס והבארוק בדרך מיוחדת ועדכנית מאד | creative director: Jim Van Raemdonck, Photography Lieven Dircxk
דור האני
אמנות ימי הביניים נועדה לפאר את הדת והכנסיה, ואילו האמנים שיצרו אותה – חסרו כל משמעות. ככל שהרנסאנס העמיק, בטחונו העצמי של האדם גבר. יכולתו לבטא את השקפתו, לחשוב בעצמו ולבטא את כישוריו יצרה אדם חדש, זקוף יותר. "דוד" של מיכלאנג'לו הוא סמל לדמות הגאה הזו של איש הרנסאנס – אדם שמאמין שנוצר בצלם אלוקים.
ואם נחזור אלינו, בכל הנוגע לאינדיבידואליזם, התעלו על עצמם אפילו אלה שזכו לתואר המפוקפק "דור האני".
על רקע המשבר הכלכלי של 2008, התעורר גל של אנשים יצירתיים שהביאו קדימה את הנכס היחיד שלא אבד להם במשבר – היצירתיות שלהם. היא העניקה להם את מה שנדרש אז כדי להצליח: כשרון, אומץ, וגמישות מנטלית – יכולת להתאים את עצמם במהירות למציאות משתנה. המדיה החברתית החדשה (מהפכת הדפוס 2.0, זוכרים?) היתה הכלי שאפשר להם לעשות זאת. כשמציצים אל מאחורי הקלעים של מותגים מושכים ומצליחים בעידן הזה מגלים הרבה פעמים שהם התחילו מ"אני והלפטופ שלי, מהמטה, בפיג'מה". יש שמכנים אותנו כלכלת היוצר.
בדומה לרנסאנס גם בעידן שלנו האמנים, הממציאים והמגלים הם מובילי הדעה.
מותגי ענק הפסיקו לעצב קמפיינים מלוטשים ומנותקים מהעם, והחלו מחזרים אחר האינפלואנסרים. הציירים, הפסלים והארכיטקטים של ימינו הם צלמים, סטייליסטים וארט דיירקטורים, בעלי כשרון במה אינטואיטיבי וגישה נהדרת לאינסטגרם. ואילו הממציאים והמגלים הם סטארטאפיסטים, יזמים ואנשי חדשנות, השולטים בטכנולוגיה בכף ידם, פשוטו כמשמעו.
כריסטופר בוטס מציג לראווה את יצירות התאורה שלו, בתמה קונספטואלית ששואבת השראה ממאמרו של בקמינסטר פול Utopia or Oblivion | christopher boots
דיוקן עצמי
ואולי גם להמצאת המראה היה בזה חלק?
מפנה דרך, שאפשר לאדם לראות את עצמו לראשונה בבהירות, להביט לעצמו בעיניים, להנות ממראהו, להעריץ את עצמו, ולהבין איך רואה אותו העולם. בעידן החדש ההוא, הערכה עצמית כבר לא נחשבה יותר לחטא. המצאת המראה שקפה בצורה סימבולית ואף העצימה את המציאות החדשה שרטטה בשטח: אני במרכז.
אמנים התחילו לצייר את משפחותיהם, להפוך את דמותם לנושא הציור (דיוקן עצמי) ובסופו של דבר – אף לחתום בשמם על יצירותיהם. שמות שנשתמרו והם נהגים בהערצה גם בימינו. כשהאדם הפרטי קבל פתאום משמעות, פניו ושמו הפכו לכח, ואף לנכס. גיבורי הרנסאנס – הם מובילי הדעה, שמם הפרטי – המותג, ופניהם – כרטיס הביקור.
מישהו שומע "מיתוג עצמי" שם ברקע? חושב לו בשקט על דור אחר שבו הפנים הם כרטיס הביקור? על עידן שבו צעירים פונים לניתוחים אסתטיים בתקווה שאפיהם יראו כמו פילטר חמוד בסנאפשאט… (אני לא המצאתי את זה, מבטיחה.)
מי שחושב על סלפי שימחא כפיים.
אמן גרפי ממוצא קוראני יוצר סצנות סוריאליסטיות בתלת מימד הכוללות פיסול קלאסי ועיצוב בן זמננו | venusmansion
מסע תגליות
נוכל להמשיך בהקבלות הללו עד מחר, וזה עדיין יהיה כיף.
המצאת שיטת הרישום הכפול והקלוויניזם שהובילו לבנקאות השוויצרית, מול מהפכת המטבעות הקריפטוגרפיים. המצאת הפרספקטיבה המתמטית ויישומה בציור ובאדריכלות, מול מדפסות תלת המימד. המסעות אחר טרה-אינקוגניטה, הרחבת גבולות העולם הידוע לאדם, מול מסעות המחקר של נאסא למאדים ב-2020/2021 שנועדו לחקור את יכולות האדם לקיים חיים במקום וליישב את הכוכב.
אם בא לכם תחפרו, יש כל כך הרבה…
כפי שחשדתי, ההקבלות בין תקופת הרנסאנס לימינו הן רבות ומרתקות – כל אחת בפני עצמה ראויה לספר משלה. אך מעבר לסימטריה היפיפיה, האם יש בהן איזה לימוד מעשי בעבורנו?
לפני שנגיע לתשובה, בואו נכניס למשוואה עוד גורם חשוב שכמעט-כמעט שכחנו:
המהגרים
זו היתה נפילתה של קונסטנטינופול – קובץ הגיבוי של האימפריה הרומית – שהזרימה לאיטליה הון אנושי מלומד בחכמות וביכולות שנשכחו. זה היה כור היתוך של מלומדים בצומת שבין מזרח למערב, ששילבו חכמה רומאית ויוונית עתיקה, עם זו הערבית והאסייתית.
זה היה גם זרם ההגירה של העולם החדש שלנו, שגרם לניעור כלל-מערכתי ולשילוב מרענן של חכמות וטעמים, גישות וצבעים. יש לו למהגר, כתב פופין בספרו From Immigrant to Inventor הסתכלות שנעלמת מעיניו של המקומי. ככזו, היא מאפשרת לו לראות המצאה והזדמנות, במקומות שעינם המשועממת של אנשי המקום לא רואה דבר.
An immigrant can see things which escape the attention of the native
*פופין שהגר מסרביה לארה"ב בעודו נער בן 15, ו-5 סנטים בלבד בכיסו, הפך לאחד הממציאים הפוריים ביותר באמריקה של המאה הקודמת.
אז מתאם מצאנו מעל לכל ספק. אבל איך כל זה רלוונטי לדורנו? איזה מסר הוא מצפין בשבילנו?
הריבוי. ההכלה. המפגש.
אם נזקק את כל הנאמר כאן, כזו היא תמונת הפרופיל של איש הרנסאנס: יצירתי, סקרן, בטוח בעצמו, מגוון ומכיל שוני תרבותי, וכמובן… מולטידיסציפלינרי.
איש הרנסאנס הוא איש האשכולות.
פליפו ברונלסקי היה ארכיטקט ופסל, מהנדס וממציא. הפרספקטיבה המתמטית היתה הברקה שלו. מיכלאנג'לו היה אדריכל, פסל, צייר, מהנדס ומשורר, ולא ספרנו בכלל את "מנהל פרוייקט" באתרי הבניה של עצמו. הלאה, ג'ורג'יו וזארי – צייר, אדריכל וכותב ביוגרפיות של אמנים איטלקיים רבים. ניקולס קופרניקוס – מתמטיקאי, פיזיקאי, איש כלכלה ואסטרונומיה (ולא התייחסנו בכלל ל"דיי ג'וב" שלו כמושל, משפטן ורופא). רפאל היה "רק" צייר ואדריכל, המסכן… ולאונרדו דה וינצ'י – הו, לאונרדו דה וינצ'י! מלבד היותו ארכיטקט, אנטומיסט, ממציא ואמן, צייר ופסל, הוגה ומתמטיקאי, היה גם איש חברה, פאשיניסטה, בעל חוש הומור ובטחון עצמי שהוזמן לארח ולהנחות מסיבות.
אתם מתחילים להרגיש בנוח? :)
איש הרנסאנס מגלה לנו את המתכון לחיים של פריצת דרך ויצירתיות, קדמה והמצאה. היכולות הללו, כך הוא מוכיח, נוצרות בפתיחות ובקבלת השוני. הן נדלקות בחיבורים בין דיסציפלינות וצורות חשיבה. בריבוי. בהכלה. במפגש.
העידן שלנו, זקוק מאי פעם לאנשים המאגדים את היכולות הללו. לאנשי אשכולות ולצוותים מגוונים – תחומית, תרבותית, גופנית וקוגניטיבית. היחידים והחברות שינכסו זאת לעצמם הם אנשי המחר.
אז תפסיקו להתפתל כשאתם מציגים את עצמכם, ולכו להתנסות בעוד דיסציפלינות, לפגוש אנשים מתרבויות אחרות ולאתגר את עצמכם בצורות חשיבה שונות. אלה שהתמחו כל חייהם בתחום אחד וגרמו לכם להרגיש כמו בדיחה לא מקצועית? הם הולכים להזדקק לאנשים שכמותכם מאד מאד, ובכל מחיר.
מיכלאנג'לו הציב דרישות לאפיפיור. בקרוב יגיע תורכם.
De-Signo האמנות של עיצוב איטלקי לפני ואחרי לאונרדו | סלונה דל מובילה
בעוד יומיים יפתח ארוע העיצוב השנתי המכונן בעולם, סאלונה דל מובילה, ואיתו חודש העיצוב במילאנו, על מיצגיו ובשורות הטרנדים שהוא מספק לתעשיות רבות. הארוע יחוג השנה בסימן לאונרדו דה וינצ'י.
ברור.
כשתעמדו בתורים הארוכים ותדחפו ברחובות מילאנו, תהיו בין היחידים ברי המזל שבאמת יבינו למה.
Addio
_______________________________
לירון אלעד
אפרת,
כתבת נפלא ובאופן מעורר מחשבה ועניין.
אני עוקבת אחרי הדברים שלך הרבה זמן בהנאה אבל הפעם חייבת לכתוב..
ברמה האישית החיבור שלי לתקופת הרנסאנס הוא דרך חדר הפלאות שלנו, שאותו הקמתי בעקבות הסיפור המשפחתי שלנו.
בחלק מהביקור אנחנו עושים את ההקבלה בין הרוח שמביא איתו חדר הפלאות מתקופת הרנסאנס לבין העולם של היום.
תודה על פוסט מעניין. קראתי גם על שאר העשיה שלך, זה נשמע מרתק.
מזמינה אותך לבקר אצלנו, בטוחה שיהיה מעניין להפגש.
אפרת יפה
תודה לירון. נשמע מדהים, מאד אשמח להכיר את מה שאתם עושים בחדר הפלאות :)
לירון אלעד
בכיף באמת.
מוזמנת בשמחה ליצור אתי קשר, נתאם.
(את הטלפון ושאר הפרטים תוכלי למצוא באתר).
אפרת יפה
תודה יקרה אתקשר איתך במייל.
אסתי
אפרת, פוסט פשוט מרתק ואינטלגנטי…. אהבתי מאד את ההקבלות, יש משהו בלהציב שני דברים זה מול זה שמעניק משמעות וחשיבה מחודשת על כל אחד בפני עצמו.
ואיך אני מתחברת לסיום על המולטידיסציפלינרים…❤
אפרת יפה
תודה אסתי :)
דפנה
תודה רבה. מעניין מאוד.
בבקשה מה בשם בלועזית של ג'וליאן קנובס-יאניז?
אפרת יפה
תודה על השאלה המאירה דפנה :)
תיקנתי את הקרדיט כך שהשם יופיע בלועזית ותוכלו לחפור בעקבותיו כמו שצריך…
מירב גליס המלי
מרתקת! כל פוסט שלך כל כך מעשיר, מרגש וקולע! את יודעת לנתח עד הסוף את מה שאנחנו רק מרגישים בקצות האצבעות
אפרת יפה
תודה מירב
ויופי שאת מרגישה את זה בקצות האצבעות
זה חוש נהדר!
מרים
מדהים! כרגיל.
ומעורר מחשבה( ות)
אני מאז ומעולם אוהבת ורוצה לדעת בהרבה תחומים.. ונשארת עם הרגשה של חוסר בהכל.
אולי זה פחות טוב לאהוב כ"כ הרבה דברים )לא שאני מרגישה שזה נתון לבחירתי… )
בסופו של יום אני ממש לא ליאונרדו דה ווינצי. אבל כן רוצה לראות גם תוצאות.. בעיקר בשביל ההרגשה, ולא שהכל באוויר.
אפרת יפה
אוי מרים כמה אני מזדהה.
וזה לא רק אני.
אלה מאיתנו שמתפזרים על פני הרבה תחומים
מרגישים לעיתים מאד קרובות, בדיוק את זה – התפזרות.
לא אחנו לא לאונדרו, אבל חשוב שנתחיל להאמין שיש לסגנון הסקרנות והלמידה הטבעי שלנו
ערך מאד מאד גדול ביצירה של רעיונות חדשים
והעולם זקוק עכשיו, יותר מאשר למבצעים, לרעיונות חדשים ופורצי דרך
הוא זקוק לנו, בדיוק איך שאנחנו
מי שיבצע את זה – זה יש הרבה
עם זאת מבינה את הרצון לראות תוצאות. זה האתגר הכי גדול שלנו.
לפעמים הפתרון הוא להתחבר למישהו שאופיו מנוגד אלינו – נטול רעיונות אך ביצועי ומעשי.
מאחלת לך הצלחה ושמחה
מלכה זלושינסקי
מדהים !! ואוו..אפרת איזו התבוננות ואיזו כתיבה..בעיני חקירה ששווה דוקטורט רק שכתובה כל כך יותר…יותר בהשראה ויותר כמו שרק את יודעת לכתוב.
אפרת יפה
תודה מלכה. שמחה שהסקרנות שלי מעשירה אחרים :)