ספרות בתאוריית הדורות

אחד הדברים המפעימים שיצא לי ללמוד אי פעם היא תאוריית הדורות של שטראוס והאו.

שטראוס והאו חקרו 500 שנה של האומה האמריקנית וגילו מאפיינים פסיכולוגים של 4 דורות רודפים (כ-20 שנה לכל דור) החוזרים על עצמם כמו גלגל, בהפרשים של כ-80 שנה. בתוך הדפוס הזה לדעתם, חולקים ביניהם בני הדור הראשון והשלישי, כמו גם בני הדור השני והרביעי – מאפיינים פסיכולוגים מסויימים, ובכך יוצרים רפרנס התנהגותי ותרבותי גם ב"חצאי מחזורים" – מדי כ- 40 שנה. בתזה שלהם הם מוכיחים למה וכיצד.

הגישות לתאוריה הזו סותרות. יש שמכנים אותה "נועזת ומלאת דמיון" ויש שמבקרים אותה ב"העדר ראיות אמפיריות קפדניות" וגורסים שהטיעון "מחפה ומעלים הבדלים אמיתיים בתוך האוכלוסיה".

כך או כך, אני אוהבת את התאוריה הזו.

אני חושבת שאם לוקחים אותה כאופציה, בלי להצמד יותר מדי לפרטים, היא שופכת אור על תעלומות קיומיות.

ועל טרנדים.

מרי פופינס חוזרת, כל הדרך מ-1935

 

אז כשאני מזהה תופעה שבה שמרי פופינס חוזרת וכריסטופר רובין שוב איתנו – שניהם על הרקע ההיסטורי של אנגליה, במחציאת השניה של שנות ה-30 – תאוריית הדורות מנופפת אלי מתוך המסך בקריצה.

אני אוהבת לדעת שזה לא קורה סתם.

זה לא במקרה.

זה הדיפרשן שמזמזם שם ברקע? כריסטופר רובין מכור לעבודה ולחוץ לפרנסתו

 

קמפיין הבחירות של וורן הרדינג לנשיאות ארה"ב בשנת 1920 השתמש בסלוגן: "RETURN TO NORMALCY" – חזרה לנורמליות.

אחרי הטרוף של מלחמת העולם ה-1, היתה תשוקה כללית לחזור לחיים נורמליים.

אני לוקחת את האמירה האפית הזו בהשאלה, ומוציאה אותה אולי טיפ-טיפה מהקשרה:

ההתפתחות הטכנולוגית בעשור האחרון היתה כה מואצת שהיא מותירה אותנו חסרי נשימה. היא גורמת לנו להיות רדופי עבודה, לפתח קשיי שינה וריכוז, ולהתמודד במודעות מלאה על האתגר ההולך וגדל שלנו בשמירה על נוכחות וחיבור רגשי, כשהנייד בהישג יד. חיי מסכים ומציאות וירטואלית מאיימים מאד על עתידנו כחברה, מהפן הרגשי והחברתי.

סוג של מלחמה? – גם ארנסט קליין וסטיבן ספילברג חושבים כך.

לאור כל זאת יש מי שמרגיש שהגיע הזמן לחזור לנורמליות.

על הרקע הזה אנחנו רואים המון נוסטלגיה: באפנה, בספרות, בצילום, בעיצוב ועוד.

Delpozo pre fall 2018

Delpozo pre-fall 2018. שימו לב לאמירה הסמויה בחיקוי תנוחות צילום מהמאה ה-19

 

utility dress 2018

Utility Dress בגרסת 2018. Edeline Lee

 

מובנת מאליה הבחירה בשיר הנושא של "שמלת השבת של חנה'לה" לפרסומת של שבת אנפלגד.

על רקע הצילום הגנרי, השאטרסטוקי, הממטי, מתנגן הפסקול הנוסטלגי המתחנן: לחזור לנורמליות.

"שמלת השבת של חנה'לה" נכתב בשנות ה-30, ראה אור והפך למחזה בתחילת שנות ה-40. השיר "מי אוהב את השבת" נכתב על ידי אהוד מנור לצורך המחזמר רק בשנת 71, ומשמש כרפרנס "חצי מחזורי".

זוהי דוגמה לשימוש שעושים אנשי פרסום בתאוריית הדורות של שטראוס והאו. אם תעמיקו – תזהו אותה שוב ושוב.

הייקום הוירטואלי הוא מלחמת הקיום של העידן שלנו?

 

אז כשאתן מטיילות בין הספרים בחודש הספר, נסו לשים לב לכמות הספרים הבולטים והמקודמים שעלילתם מתרחשת בשנות ה 30-40 או סביב שנות ה 70. תבחינו גם בספרים ישנים העוסקים בתקופות הללו, שעושים דווקא כעת את דרכם למסך הגדול.

דוגמה טובה לכך הוא "מועדון גרנדזי לספרות ולפאי קליפות התפודים" – ספר חמד מ- 2008. נראה שאחוז גדול ממה שאנחנו צריכות לדעת על אפנה בשנים הקרובות, מקופל כמו DNA בויז'ואלס של הסרט הזה.

לעוסקות בתחום – ראו בכך השתלמות לימודית.

שאלה של עיתוי. מועדון גרנזי

ואולי מצאתם סיפורים שנכתבו במחזור או חצי-מחזור נוסף אחורה? מאמצע ועד סוף המאה ה-19 למשל?

מה דעתכן על הקאמבק של "נשים קטנות"?

אנחנו נוטים לחשוב שאלה ימי זיכרון היסטוריים, כמו 80 שנה לתחילת המלחמה או 150 שנה להוצאת הספר של לואיזה מיי אלקוט, שמניעים את הגלגלים האלה. (או מה שגם נכון ואולי מדוייק יותר – אוטוטו 160 שנה למלחמת האזרחים בארה"ב – תתכוננו להגיד יפה שלום לרימייק של סקרלט ב-3 השנים הקרובות…)

אבל האמת המרתקת היא, שיש ימי זיכרון עגולים שיעבדו טוב יותר מאחרים. בעיתוי הנכון, הם יתפסו טוב יותר מבחינה חברתית – בבשלות הדור להתחבר למסרים שהם מעבירים, ובהזדהותו עם אתגרים היסטוריים וחברתיים דומים, ולכן אלה גם יפעלו טוב יותר מבחינה מסחרית.

את טווחי נקודות הקסם הללו נעצו שטראוס והאו בתאורית הדורות שלהם.

בעיני זו אאוריקה.

הבנה פנימית של נבכי הקיום, שכל מי שרוצה להצליח למכור משהו – ממוצר ועד רעיון – חייב להכיר ולדעת.

 

קחו למשל את חגיגות ה-70 למדינת ישראל. כמה התרגשות והכנה היו לקראתם? ואילו האפקט – בואו נודה בזה בקול: די דליל…

אם נמשיך לפי הקו של תאוריית הדורות, לא חגיגות ה-100 הגרנדיוזיות הם אלה שיעשו את הרעש הגדול, אלא דווקא ציון 80 שנה למדינה, הוא זה שאמור להצליח להיות משמעותי. הוא זה שיפגוש את בוגרי דור ה-Z שלנו, כשהם נכנסים לשנתם ה-30 ומתחילים ברצינות בתיקון העולם שלהם.

ג'ו רלוונטית מאי פעם. 150 שנה לנשים קטנות ב BBC

 

אבל מהי באמת נורמליות, ולאן באמת אפשר "לחזור"?!

לחיים של היררכיה וחוסר צדק חברתי? אל מגבלות מגדריות מחמירות? למאבק כלכלי-השרדותי מדכא? אל מלחמת עולם מזעזעת?

זוהי נשארת שאלה מטרידה.

כי האמת היא שאין לנו לאן לחזור.

ואנחנו מבינים פתאום, בעצמה גבוהה מאי פעם, שזהו תפקידנו כאן ועכשיו ליצור את העתיד הנוסטלגי הזה.

להכין את הנורמליות הלא-קיימת שאליה אנחנו רוצים לברוח.

 

14 תגובות

  • הגב יוני 17, 2018

    שרית

    מרתק. הולכת לחפור בתאריכים ?
    תמיד כיף לקרוא אותך ✨

  • הגב יוני 17, 2018

    סיון

    איזה וואו! אפרת, הפוסט הזה התעלה על עצמו. סופר מעניין –
    איזה מהלכים, ניתוחים וחיבורי מחשבה חכמים –
    רוצים עוד כאלו שווים!

    • הגב יוני 17, 2018

      אפרת יפה

      חן חן סיון. את בהחלט עושה לי חשק לכתוב עוד :)

  • הגב יוני 17, 2018

    נתלי תמיר

    ריתקת אותי בסריקה לאחור
    אופנתית, תרבותית והיסטורית וכיצד שזרת את הכול ביחד
    משהו את❤️

    • הגב יוני 17, 2018

      אפרת יפה

      נתלי יקרה איזה עונג לקרוא את הפידבק שלך. תודה אהובה

  • הגב יוני 18, 2018

    רעות פרנקל

    איזה כיף לקרוא אותך!!
    ואיזה תובנות מעניינות. אולי זה לא ניסיון לחזור אחורה אלא הבנה שאולי אנחנו רצים קצת מהר מדי. ואז ניסיון לאסוף מהעבר תובנות או חכמת חיים שיכולה להפוך את הקיום המודרני המשוגע להגיוני יותר, רך יותר. סוג של ספירלה שכל פעם חוזרת לאותה נקודה אך במקום גבוה יותר.

    • הגב יוני 19, 2018

      אפרת יפה

      בדיוק, בדיוק רעות.
      את מיטיבה להסביר זאת ממני :)
      זו בדיוק הכוונה!

  • הגב יוני 19, 2018

    נעמה אורבך

    לא הכרתי את התיאוריה הזו והיה פשוט מרתק לקרוא אותך פורשת את שמיכת הטלאים הרב דורית הזו בין כל כך הרבה תחומים.

    • הגב יוני 19, 2018

      אפרת יפה

      תודה נעמה!
      זו תאוריה שלמדתי בלימודי עתידנות אני מניחה שגם כלכלנים מכירים אותה ונעזרים בה.
      שמחה שמצאת את "שמיכת הטלאים" שלי מרתקת כמו שאני נהיניתי "לתפור" אותה.

  • הגב יוני 19, 2018

    שני מרמור

    איזה יופי של פוסט.
    בכמה מילים וכמה סרטונים החזרת אותי אחורה לתקופה אחרת של לפני 20 שנה.
    לילדה שאוהבת ספרים וסרטים וגומעת מהם בשקיקה (עד היום)
    מפחידה ומרעננת התאוריה שהבאת פה לאור.
    תודה על זה

    • הגב יוני 19, 2018

      אפרת יפה

      תודה שני, חולקת איתך את הנוסטלגיה הספרותית :)

      וכן, אם מעמיקים בה התאוריה הזו גם מפחידה וגם מעודדת. תלוי באיזה שלב של המחזור אנחנו עומדים ;)
      אני אכן מרבה להרהר בכך ובמשמעויות של זה.

      אני משתדלת להתמקד במה שמעודד בה – לראות ש"גלגל חוזר" – לא משנה כמה התקופה יכולה להיות קשה, כשמסתכלים מפרספקטיבה כזו מבינים שהיא בסופו של דבר רק חלק ממחזור טבעי והזמנים הטובים יגיעו מיד אחר כך…

  • הגב יוני 26, 2018

    אפרת

    אז גם קיבלתי אישור מדעי לנטיה האובר נוסטלגית שלי, שאני לא מידי מוזרה, וגם קראתי את אחד הפוסטים היותר מעוררי מחשבה שקראתי בשנים האחרונות. את נפלאה בתשומת הלב שלך, ואני מקווה שהתיקון של דור ה-z שלנו יהיה משמעותי. כי הוא חייב להיות.

    • הגב יוני 26, 2018

      אפרת יפה

      אפרת יקרה תודה לך!
      ראשית אני חייבת לסייג: יש אנשים שבטבעם ובאופיים נוטים יותר לנוסטלגיה (מזל סרטן, מישהו?)
      לאורך כל השנים היו כאלה. הם היסטוריונים, ארכיאולוגים, אספני עתיקות…

      מצד שני, טרנד גורם לנטיה או לתופעה סובייקטיבית להכנס לאופי הקולקטיבי של תקופה. ועל זה דברתי פה.
      מהכרותי עם העשייה המהממת שלך, את סופר מודעת לטרנדים
      בהחלט יכול להיות שזה משפיע על הנטיה שלך לנוסטלגיה. אבל יתכן שזה גם באופי הבסיסי שלך :)

      התרגשתי לשמוע שפוסט עורר בך מחשבה בצורה מיוחדת. זה התגמול הכי ממריץ בשבילי – אז תודה עליו.

השארת תגובה