אדיטוריאל
על קיץ וסבלנות
ספורי רגשות
כשטבע נלחם בשיטתיות בכל משב רוח של נס. כשעיר משתעלת בלילות, מותשת מזיהום וצרכנות. אני – אדמה מחכה לגשם.
ההרגשה הזו, של סוף. של אי אפשר. של כובד.
כשטבע נלחם בשיטתיות בכל משב רוח של נס.
כששמש בת מליון מעלות קוטלת כל נצנוץ ירוק של תקווה לחה. חיוכה מרושע.
העיר – חמה וכבדה. נושמת בקושי, תחת מעטה של בטון וזיעה. מותחת שרירים דואבים מכל האצים-רצים על מסוע החיים. עייפה עד מוות ממחלת הצרכנות. משתעלת בלילות ריאותיה עכורות.
ואני – אדמה מחכה לגשם.
בשפה החכמה בעולם, שפה שמבינה את מהות הדברים – או ליתר דיוק, שפה שמגדירה את מהות הדברים – המילה "סבלנות" היא משורש של סבל. אז זהו.
כי כשצריך לסחוב ולסחוב ולסחוב, גם משקל פעוט נעשה מכביד כל כך.
אז נכון שאוגוסט עכשיו. זמן לסחוב ולסחוב. ולסחוב עוד קצת, רק עוד קצת… ולחרוק שיניים. אבל יש מי שבשבילו כבר אלול. וכשעולם מותש מחרחר בלילות מחוסר אוויר, הוא כבר זוכה למשב רוח ראשון. לנס.
ואני – אדמה מחכה לגשם.
_______________________________
קוסנפט, סטיילינג ומילים: אפרת יפה
צילום: הדסה וולפסון 052-7631504
