מחושבת

thoughtful

היום היו לי מחשבות. אתן צריכות להבין שאני אדם של מחשבות. אוהבת לתת להן מקום. להקשיב למה שתחושות הבטן מנסות לומר לי, ולתת לזה פרשנות שכלית. כזו שאפשר לעכל לאט לאט תוך כדי לעיסה. ולהבין.

thoughtful

אימאג': esperanzamoya

 

וחשבתי: לאן?

לאן כל הדבר הזה, שהוא החיים שלי, אמור לקחת אותי?

ואז חשבתי: זה לא אמור לקחת אותי, אני אמורה לקחת את זה לאן שאני רוצה שזה יקח אותי. והתעייפתי מאד מן המחשבה הזו, שהיתה המוטו שלי במשך שנים ארוכות.

thoughtful

אימאג': Iryna Andronova via 500px

 

ברגעים כמו עכשיו, כמה הייתי נותנת בעד 60 שניות של טיסה מעל למבוך של החיים. איזה מצנח רוחני שירים אותי בציציות ראשי, ויתן לי תובנה בהירה וחדה של איפה אני עומדת ביחס למטרות ולמרחק. שיתן לי תמונת מצב של האפשרויות, ושל היעדים. לאן מגיעים בסוף, ואיך זה נראה שמה.

thoughtful

אימאג': happydance on flickr

 

התיישבתי כאן הערב כדי לכתוב כהרגלי פוסט משמח, מלא בויז'ואלס משובבים- ולא הייתי מסוגלת. קפה ויפה- זה לא מגזין, או בלוג, או מקום, או דבר. קפה ויפה- זו אני. ולקפה ויפה יש חיטוט בנפש הערב. עם שיער רטוב מהמקלחת שמטפטף אל תוך הפיג'מה, ושכבה עבה של קרם על העור הצרוב מן הים, ומקלדת- שמבינה אותי. ואתך.

thoughtful

אימאג': source unknown via deixaentrarosol2

 

ושאלתי את עצמי פתאום, אולי גם את מרגישה לפעמים שאת מתרוצצת במבוך? ומה נותן לך הארה שמניפה אותך מעל זה? מה עושה לך זום אאוט? איך אומדים מרחוק את שוויין של מטרות, ואיך אומדים אותן מקרוב- כשכל מה שאת רוצה לעשות זה "חשב מסלול מחדש"?
עד כמה אני אמורה לשאת את עולמי האישי, כמו אטלס קטן? ואיפה כל האובר-אחריות הזו מסתיימת, ומתחילה האמונה?

thoughtful

אימאג': source unknown via flaneur

 

תשתפי אותי בתובנות שלך?

כותבת ועורכת. מייסדת ועורכת את מגזין הלייף סטייל, קפה ויפה.

47 תגובות

  • להגיב יולי 2, 2013

    מלכה אטרקצי

    בקר טוב, אני קוראת את הפוסט שלך כאשר היום הוא יום הנישואים העשרים ושמונה שלי וחושבת לעצמי- איך עבר הזמן. הייתי בת 22, צעירה ותמימה והיום אני בת 50, חכמה הרבה יותר. השנים לא היו קלות או פשוטות אבל אמרתי לבן שלי בדיוק אתמול- שהקשיים והאתגרים הביאו אותי לאן שאני היום והצמיחו לי אישיות שלא הייתי מוותרת עליה. כמובן שהייתי מוותרת על חלק מן האתגרים כמו מחלת הסרטן אימה אני מתמודדת כבר שש שנים וכעת אני בסבב השלישי שלה, בתוך הטיפולים שמתקדמים די בהצלחה, אבל ביננו, מי רוצה להתקרח שלוש פעמים? אז התשובה היא אולי-אנחנו מתקדמים בכיוונים שאליהם מובילים אותנו החיים, לא תמיד לפי רצוננו, אבל מי שקובע את הטון, הקצב והאיכות של הדברים, זה אנחנו ובמילים אחרות-אם לא הייתי אני הייתי כבר מזמן מתייאשת, כי בתכל,ס הסרטן שלי. הפך למשהו כרוני והוא כנראה לא יילך לשום מקום, אבל אני החלטתי מזמן שזה לא יפריע לי לחיות, וזה מה שקורה. יום מקסים. מלכה

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      מלכה יקרה את מרגשת אותי עד דמעות. אמיצה אחת! רק המחשבה שאשה מדהימה כמוך קוראת בקפה ויפה כבר נותנת יותר משמעות. אני צריכה להכיר אותך באמיתי! חיבוק ענק XOXOXO

      • להגיב יולי 2, 2013

        מלכה אטרקצי

        אני קוראת בקפה ויפה כבר תקופה ונהנית מאד. אשמח להכיר אותך. כמה מילים עלי- גרה בפת, גימלאית צעירה שהיו לה תכניות קצת אחרות לפרישה שלה שהחלה לפני חדשיים, אמא לשניים שכבר גרים מחוץ לבית עם בני זוג (יש חתונה באביב הבא וזה נותן לי מוטיבציה לעבור את התקופה הזאת כדי להיות אחלה אמא של הכלה…) ובזמ החופשי מעצבת כרטיסי ברכה חמודים כאלה- תמיד אהבתי להתעסק עם נייר. אלה הן כמה מילים עלי.

        • להגיב יולי 2, 2013

          efrat

          מקסימה! את בטוח תהיי אחלה אמא לכלה!!! זכות בשבילי להכיר אשה כמוך :)

  • להגיב יולי 2, 2013

    דיה

    פעם, כששברתי את הראש עם איזו החלטה חשובה שלא ידעתי איך לקחת,
    קראתי בספר של ביירון קייטי שהחלטות לא צריך לקחת. כשהן מגיעות הן מגיעות לבד. התאהבתי בתובנה המרגיעה הזאת. אחרי שנים שהחינוך המערבי לימד אותי שאני צריכה להיות על המשמר, לשלוט בחיים ולכוון אותם ולקחת החלטות אחראיות. פתאום זה הרגיע אותי.. ההחלטה מתבשלת בתוכי. אני יכולה או להלחם בה או לקבל אותה באומץ. יש גבול לשליטה שלנו וזה נחמד. חשבתי על זה כשקראתי את מה שכתבת :)

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אני כל כך אוהבת את מה שאת כותבת דיה. תודה שחלקת איתי! 3>

  • להגיב יולי 2, 2013

    לימורוש

    אפרת יקרה, כשזרקת את השאלה לחלל, ידעתי שתגובה כבר יש לי. הרגשתי אותה מתנסחת לי בראש, המילים לאט מסתדרות בקצב אחיד. אבל אז קראתי את התגובה של מלכה, בדרך כלל אני לא ממש קוראת את התגובות. הפעם זה תפס אותי. וכל מה שתכננתי פרח לי מהראש. כי באמת אין מה להוסיף אחרי מילים של תעצומות נפש, איתנות ועוצמה שקורנת בין השורות. אז תסלחי לי שהפעם תגובתי היא למלכה- אני מאחלת לך שתצאי מזה מחוזקת יותר, מאושרת ובריאה הרבה יותר! ואני בטוחה שאת כבר עכשיו אחלה אמא של הכלה! חיבוק

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      לימורוש, לא רק שאני סולחת לך, אני מאושרת מזה שמכל המחשבות שלי יצא שגילינו את מלכה. שהיא איתנו יום-יום בלי שידענו. שהיא משלנו. מלכה, את ההשראה שלנו לחיים!!!

  • להגיב יולי 2, 2013

    אביבית

    כל כך בזמן… תקופה של התלבטויות לגבי ההמשך,
    "האם לעצור ולפנות למסלול אחר"
    לא בוחרת ורק משותקת, איך יוצאים מזה??
    ומאיפה האומץ?

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      בשבת, כשאני עוצרת מכל המרוץ. מכבה את הטלפון. מכבה את המחשב. מכבה את המח העסקי שעובד על טייס אוטומטי. בשבת נופלות עלי התשובות. בואי נחכה לשבת ונהיה חכמות יותר. חיבוק, אביבית!

      • להגיב יולי 2, 2013

        אביבית

        כן, זה תמיד זמן טוב ונכון…

  • להגיב יולי 2, 2013

    טל פ.

    גם אני התרגשתי והתמלאתי מוטיבציה מהתשובה של מלכה. הדרך והגישה שלך ראויה להערצה.
    ולנושא הפוסט, לי עוזרת יוגה שנותנת לי פסק זמן מהיום יום, ניקוי מחשבות והתחלה מחדש של נקודת ראות קצת יותר צלולה. גם כתיבה ביומן אישי, פחות פומבי כשיחה סופר כנה עם עצמך. כשאת חוזרת וקוראת את אותה שיחה כעבור כמה ימים, דברים לפעמים נראים פתירים או שנגלה כיוון נוסף. בהצלחה.

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      שני הדברים שאת אומרת נשמעים לי מנקים מאד. אני חייבת לפנות לזה זמן. חיבוק, טל!

  • להגיב יולי 2, 2013

    אולגה

    הי, כשהחיים שלי נכנסים למבוך אני עושה זום אאוט תרתי משמע: בעוד חודש ומשהו אני טסה לנפאל וטיבט בתקווה שאראה הרבה יותר צלול מגובה 5000 מטר. אין לי אשליה שזה יפתור את כל הבעיות או שאמצא את כל התשובות, הרי אנחנו סוחבים את המטען הפנימי שלנו לכל מקום. אבל כמו שנאמר בספר שאני מאוד אוהבת: "הוא החליט לחיות לנצח או למות בניסיון.." כך גם אני – מוכנה לנסות כל דבר שישתיק את הראש ויפתח את הלב.

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אני אוהבת את המשפט הזה אולגה!
      לגבי הטיול- אפילו שאנשים אומרים שדברים כאלה מפילים עליהם תובנות, לי אישית זה לא מתאים. בשבילי זו תהיה בריחה. משהו שיזיז לי את הראש מן המחשבות, שכמו שמלכה כתבה- בדיעבד ראתה עד כמה הן הן מה שהצמיח אותה למה שהיא היום באמת.
      אבל אולגה, אם על הרי ההימליה תבוא לך תובנה- בבקשה בבקשה תזכרי לספר לי עליה כשתחזרי?…

  • להגיב יולי 2, 2013

    רחלי

    לי יש שיר.
    אזהרה / ג'ני ג'וזף
    כשאהיה אישה זקנה אלבש סגול
    עם כובע אדום לא מתאים, שאינו הולם אותי.
    אבזבז את כל הפנסיה שלי על ברנדי וכסיות קיץ
    ועל סנדלי סטן, ואומר שאין לנו כסף לחמאה.
    אני אתיישב על המדרכה כשאהיה עייפה,
    ואחטוף דוגמיות בחנויות ואלחץ על כפתורי אזעקה
    ואחבוט את מקלי לאורך מעקות ציבוריים
    ואפצה על צלילות הדעת של נעורי.
    אני אצא בנעלי בית לגשם,
    ואקטוף פרחים מגינות של אנשים אחרים
    ואלמד לירוק.

    אני אוכל ללבוש חולצות איומות ולהשמין
    ולאכול קילו וחצי של נקניקיות בבת אחת
    או רק לחם וחמוצים במשך שבוע
    ולאגור עטים ועפרונות ותחתיות של כוסות בירה
    ודברים בתוך קופסאות.

    אבל עכשיו אנחנו צריכים בגדים שישמרו אותנו יבשים
    לשלם שכר דירה ולא לקלל ברחוב
    ולהיות דוגמה טובה לילדינו.
    אנחנו חייבים לארח חברים לארוחת ערב ולקרוא עיתונים.

    אבל אולי כדאי לי להתאמן קצת עכשיו?
    כדי שאנשים שמכירים אותי לא יהיו המומים ומופתעים מידי
    כשפתאום אהיה זקנה, ואלבש סגול.

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אוהבת שירים, אבל לא את זה :(
      כי זה בדיוק מה שניסיתי לומר. בואו נקשיב לעצמנו לאורך כל הדרך, כדי לא להגיע לנואשות הפתטית של הגברת הסגולה.

      • להגיב יולי 2, 2013

        תהילה

        אבל זה מה שהיא בעצם אומרת בשלוש השורות האחרונות.
        שהיא צריכה לעשות את הדברים האלו כבר עכשיו!
        לא הייתי חותמת על הסיבה "מה יגידו" אבל בהחלט על מה אני אגיד לעצמי "כשאהיה אישה זקנה".
        באופן אישי אני מוצאת את עצמי מפעם לפעם בבילבול ותהיות של "לאן כל זה הולך", "מה הטעם" וכו'
        ברגעים האלו אני מנסה להתחבר למה שאני יודעת שעושה לי טוב, להרגע ולהגיד לעצמי שהתשובה אוטוטו תגיע.
        לרוב היא באמת מגיעה.

        • להגיב יולי 2, 2013

          efrat

          היא לא צריכה להשתגע ולחטוף דוגמיות וללחוץ על כפתורי אזעקה כבר עכשיו. זה קיצוני. אבל היא כן צריכה להקשיב לעצמה כבר עכשיו. ולמשל, להעניק לעצמה משהו שעושה לה טוב, או להרשות לעצמה להיות יוצאת דופן באופן הגיוני, ולבטא את המחשבות המוזרות שלה (בלוג!!) וכל זה, כדי לא להשתגע בסגול בסופה של הדרך…

          וזה גם מה שאת אומרת בסוף, תהילה. להתחבר למשהו שעושה לי טוב. להרגע, מתוך ידיעה שהתשובה תגיע- והיא תגיע.
          אני מאד אוהבת את הפרספקטיבה של "מה אני אחשוב על כך כשאהיה זקנה". מאד! תודה מקסימה!

  • להגיב יולי 2, 2013

    דפנה

    כתבת כל כך מדויק את הקונפליקט שאני מתעסקת איתו..
    מצד אחד הצד שדורש מעצמי כל הזמן באופן מתיש לדעת לאן אני הולכת..
    ומצד שני התובנה והאמונה שנובטת שהדברים הטובים מגיעים בפשטות ובקלות ללא תכנון מיוחד ומתיש..

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אני מניחה שאנחנו צריכות למצוא את הדרך לאזן את שני הדברים? כמו לולין על חבל דק…

  • להגיב יולי 2, 2013

    נתי

    קראתי את הפוסט, מיד אחר כך קראתי בשקיקה את התגובות.
    אני אף פעם לא כותבת תגובה, הפעם התגברתי מסיבה טובה :)
    אני בת 31, נשואה+ 3, ומרגישה במרדף תמידי, בחיפוש אחר משהו נסתר.
    היו תקופות שפחדתי לקבל החלטות, שאולי אני אעשה טעות- וזה נורא יותר, החוסר אונים שאני בחרתי בו, הרגשתי כעלה נידף שאין לו אחיזה. היום אני חושבת שעדיף להחליט- בכל מחיר, למדתי ואמשיך ללמוד מהטעויות. אבל אהנה מתחושת ההישג כשאתקדם בדרך המתאימה לי.
    שמחתי לקרוא שאני לא לבד. כולכן משדרות אומץ, יכולת התבוננות כנה ובינה לבחור בהחלטה הנכונה לכן- גם אם היא הבחירה לא להחליט.
    בהצלחה לכולכן בחיפוש אחר התשובות והדרך.

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      נתי, אז את ללא ספק שייכת ל"חבורה שלי"- החפשניות. זה באופי שלנו לחפש את העומק, את המעבר, ולא לתת להסחות הדעת של החיים להשתיק את הצורך הזה. בכל אופן לא לאורך זמן.
      את כל כך צודקת לגבי הפחד מהטעות. את צודקת בזה המון!

  • להגיב יולי 2, 2013

    אילנית לנדאו

    בנקודות כאלה בחיים של בלבול ותהייה משתדלת למצוא את הזמן והביטחון ולהסתכל אחורה… מה השגתי עד עכשיו , על מה אני מודה כל בוקר (וערב), על מה אני לא מודה אבל אולי כדאי להתחיל . מן בנק הצלחות שבו את מדפדפת ושואבת כוחות ובטחון לגבי היכולות שלי מחר..
    מעבר לבלוג היפיפה שלך גבשת כאן קהילה מדהימה, מרגשת ותומכת וזו הצלחה כבירה

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אילנית מתוקה תודה לך! תודה לכולכן שאתן בשבילי כאן קהילה מדהימה מרגשת ותומכת! וכן- להסתכל אחורה. אני צריכה ללמוד את זה ממך!

  • להגיב יולי 2, 2013

    אביטל

    אפרתי
    קראתי את הפוסט כמובן ומיד לאחר מכן
    את כל התגובות ואני חייבת לציין
    שזה פשוט מרגש ויפיפה מה שקורה כאן!

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אביטלי, בנות קפה הן המעגל הכי חם בעולם לא ידעת?! זכיתי! אבל מה באמת דעתך? מה את חושבת?

  • להגיב יולי 2, 2013

    אורה

    אפרת יקירתי,כמה שאני אוהבת את הפוסטים הרוחניים האלה!
    כל כך נהניתי ליקרא את התגובות של נשים חושבות!
    בעצם הכרנו בעיצומו של תהליך שדחפתי ודחפתי לכיוון מטרה מסוימת,שהיתה ניראית לי הכי נכונה ומתאימה ועם כל הסיכויים להצליח!…וזה פשוט לא הלך כמו שציפיתי…
    ופה מגיעה נקודת האמונה,הזרימה,והפתיחות לקבל את מה שבעצם מתכנן לי משהו הרבה יותר ענק ומבין ממני…(שכל אחת תיקרא לו כרצונה…)
    ובעצם עיקר העבודה היא לקבל זאת בהבנה מלאה ובשימחה!
    לשים לב להזדמנויות האחרות שעוברות לידינו כל כך בשקט,שבקלות אפשר לפספס אותן…
    ולהתפלל תמיד:
    שיהיה לנו כח – לשנות מה שניתן לשנות,
    שיהיה לנו אומץ – לקבל ממה שלא ניתן לשנות,
    ושתיהיה לנו חכמה – לדעת להבדיל בין השניים…
    (תפילת אירגון A.A)
    אוהבת!

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      אורה שלי, עכשיו כשאת אומרת אני נזכרת בסיטואציה שלך. כן. זה בדיוק זה. אז את אומרת לזרום עם התחושה הפנימית שזה לא זה ולפקוח עיניים על ההזדמנויות הקטנות והחיוורות שעוברות לידינו. אני אעשה זאת! מבטיחה!

  • להגיב יולי 2, 2013

    תמי

    מעניין, יקירות, חשבתי על זה שמחשבות כאלה כ"כ אופייניות לדורנו, היסטוריונים טוענים שבימי הביניים עסקו בשרידה, מחסה מקור, השגת מזון והכנה. וזמן לחשוב לא היה…
    ולנו יש. תודה לקל.
    וזה מביא אותנו לטוב שבנו.
    אז, טוב שבאנו לטוב שבנו.
    יש כל מיני דרכים למצוא את זה.
    אני התחברתי ל-2 ספרים שעשו לי סדר.
    "אומץ" של ישראל יצחק בזנסון
    "מילים טובות" של חיה הרצברג. ואפרת אני ממליצה לך לנסות אותו. דווקא במרוץ היומיומי יש לה הארות מדהימות! שמעלות דמעה בעין ושתיים בלב. היא חיה וחווה את הכל ומתארת בצורה שמאירה את הנפש.

    • להגיב יולי 2, 2013

      efrat

      תודה תמי יקרה אני באמת מודה לך על ההמלצות החמות שלך. וכן, איזה מזל שיש לנו זמן לחשוב. איזה חיים היו אלה אלמלא כן?!…

  • להגיב יולי 3, 2013

    MALLY

    אפרת הזכרת לנו ולא נשכח "אני חושב משמע אני קיים" הייתי אני מעדיפה "אני בוחר משמע אני קיים. גם בחירות שמתרחשות בכאוס של אילוצים ובפרופלור של עשייה מתבררות בדיעבד כמתנה. ביחד עם ההשלמה עם מה שעשינו והחדווה בכך שעוד נעשה תמיד נחצה פרשות דרכים. ו..: אולי פספסתי משהו?! מהתגובות של המעגל הנשי הרואה בקפה התרגשתי רק לא הבנתי למה (בהקשר לשיר עם האישה הדופקת במקלה על הגדרות וזה כנראה מה שאני אעשה בבא היום המקומט…) ההמלצה לעשות את זה היום היא "באופן הגיוני"…ובכלל למה זה כ"כ נורא שהיא תרצה להתלבש בסגול..( "אגב צבע מיסטי") נמשיך "לחשוב מחוץ לקופסה ולשמור טוב על תוכנה" כולל הכאוס"

    • להגיב יולי 3, 2013

      efrat

      מלי יקרה תודה לך! ולתמיהתך, אין לי שום בעיה עם בנאדם שהולך אחרי הלב שלו ולובש סגול עם כובע אדום מזעזע לא תואם, אוכל חמוצים ויושב על המדרכות. אבל בשיר מובעת התפוצצות רגשית. חנק. צורך להפעיל אזעקות ולגנוב דוגמיות. רק ניסיתי לומר שלא צריך להגיע לתחושת חנק חזקה שכזו. אפשר פשוט לשבת על המדרכות כבר עכשיו ולשחרר קיטור…

  • להגיב יולי 3, 2013

    santa

    גם אני קוראת בקפה ויפה בסתר, והפוסט הזה גרם לי לצאת מהמחילה ולהגיב. בימים אלה אני מסיימת לבנות את ביתי החדש, יש לי שלושה ילדים נהדרים ועבודה שאני אוהבת. הרבה מאוד סיבות לקום כל בוקר בשמחה ובהודיה. אבל – יש ימים שבהם התהיות תופסות גם אותי, לאן כל זה הולך? ומה הצעד הבא? ממש לפני כמה ימים החלטתי לחזור ללמוד. התחלתי בצורה קיצונית – אחזור לאוניברסיטה, אתחיל תואר שני (שני), אתמסר לזה בכל לבי וזה יהיה נהדר. אח"כ נתתי לדברים לשקוע והתחלתי לחשוב על כ"כ הרבה דברים שאני יכולה ללמוד, בלי להיכנס למסגרת שתלחיץ אותי (הילדים עוד קטנים), דברים שיפתחו אותי לכיוונים חדשים, אולי להתנסות בדברים שמעולם לא עשיתי. החלטתי שאתחיל בקטן ואצמח יחד עם היכולת! אולי זה לא ייתן לי שום סימן לגבי המקומות שאליהם החיים לוקחים אותי, אבל אני בטוחה שזה ייתן לי אנרגיות לשנים הבאות שיבואו…
    וזה גם הזמן הנכון מבחינתי לומר תודה רבה על הפוסטים מעוררי ההשראה שלך. כל יום אני מקווה למצוא דרישת שלום במייל…

    • להגיב יולי 3, 2013

      efrat

      מקסימה אחת. אני מסכימה עם כל הלב שיש לנו נטיה להעמיס על עצמנו מתוך תקווה שזה יתן לנו את התוספת החסרה. לפעמים זה מה שמוסיף את הניצוץ שחסר- ואז זה שווה את העומס. אבל לפעמים העומס יוצר רק עומס רגשי נוסף. לכן אני נוטה להסכים איתך לקחת משהו קטן ומיוחד שיתן לך אנרגיות לשנים הבאות! תספרי לי אחר כך מה זה היה :)

  • להגיב יולי 3, 2013

    חמוטל

    אפרת היקרה!
    כל כך אוהבת את הבלוג שלך, תמיד המילים מצליחות לגעת בעומק.
    מרגישה הזדהות עמוקה עם החיפוש המתמיד אחר הטוב והמדויק, מה שמחזק אותי זה שכנראה כולנו מחפשים, כל אחד בכיוון שלו, מאמינה שמי שמחפש באמת גם ימצא. מאמינה שהעולם מלא באורות ומראות שחוזרים אלינו ומשיבים לנו את מה שאנחנו שולחים…אישית אני בחיפוש מתמיד אחר הכל (מקום מגורים, עוד עבודה, עוד לימודים עוד ועוד) וב"ה יש לי המון טוב!! ואולי הלימוד הגדול שלי הוא להתחיל למצוא את הטוב שיש לי בדבר הנוכחי, שלא סתם נשלחתי למקום הזה, אלא בשביל להתפתח ולפתח, פשוט (ואולי בכלל לא) להיות בהשלמה עם עצמי וממילא עם העולם…

    • להגיב יולי 3, 2013

      efrat

      חמוטל יקרה, ראשית מסכימה איתך! קראתי פעם איפשהו לא זוכרת כבר איפה… והיא כינתה אותנו "אנשים שמתאים להם ללבוש את פוזת המחפש התמידי והם בכללל לא רוצים למצוא…" לא מצטטת, רק בערך את הרעיון הכללי מהזכרון. וזה נכון לפעמים.
      ועם זאת. ועם זאת.
      אני חושבת שגם כשהכל טוב – וצריך לעצור לשניה כל יום ולהיות מודעים לזה ולהגיד תודה כמובן- כנשים, יש בנו ערך מיסטי עמוק ואנחנו עדיין נחפש את ה-מעבר. את העומק. את המשמעות. מה את אומרת?

      • להגיב יולי 3, 2013

        חמוטל

        אישית בתור אחת שעברה הרבה מקומות אני מודה שמכל מקום אתה לומד ומגלה (מברר) עוד נקודה בעצמך ובמשפחתך.
        לא מרגישה שזה נובע מפוזה, אלא חושבת שזה צורך תמיד להיות יותר.. גם יותר מדויקת כפי שכתבת: חיפוש עומק ומשמעות, (עוסקת במקצוע טיפולי אולי זה גם משם..) אפשר לקרוא לזה אולי עבודת "הבירורים", וכשמבררים נופלת הפסולת ונותר ה'משובח'.
        מה שכן אולי יש פער בין הרצוי למצוי, הרצוי מאוד גבוה וקשה להשגה והמצוי לא תמיד מתחבר בזמן, אך מאמינה שאם יש רצוי =יש אפשרות להכין כלי וכשיגיע הזמן גם הכלי יתמלא.

        • להגיב יולי 4, 2013

          efrat

          כל כך נכון חמוטל גם אני מרגישה ככה!

  • להגיב יולי 3, 2013

    שיר

    גם אני עושה הרבה חשבונות נפש עם עצמי.
    כאדם מאוד פרפקציוניסט שאין אצלו בערך, הרבה פעמים זה לרועץ, כי מרוב הססנות ורצון להיות בטוחה שכל החלטה וכל משימה תהיה מושלמת בבחירתה ובביצועה, אני מוצאת עצמי מתחבטת איך לפעול כדי שזה אכן יצא כך, לא מתחילה משהו אם אני יודעת שאי אפשר לסיים אותו כמו שצריך, וזה גורם למעין דחיינות בביצוע דברים. אני מתלבטת בין אפשרויות, לא מוכנה לקחת סיכונים. כשאני עושה (ואני עושה לא מעט) זה יוצא מצויין, אבל אני משלמת על זה מחיר כבד כי יכולתי לעשות הרבה יותר. אני חושבת שאפשר לדמות את זה לכך שאני כאילו נוסעת בכיכר, ומתקשה להחליט לאיזו פניה לפנות, ואז אני בעצם עושה עוד ועוד סיבובים בכיכר, לא פונה ובעצם תקועה במקום אחד. אלה דברים שאני מכירה בהם אצלי, מודעת להם מאוד ועובדת על עצמי פשוט לקבל החלטות, לחתוך, גם אם לא יהיו תמיד מושלמות, אבל זה נורא קשה. זו מלחמה פנימית.
    מאוד מעניינות התגובות לפוסט הזה, ואשמח לדעת אם עוד קוראות מזדהות עם מה שתיארתי .

    • להגיב יולי 3, 2013

      efrat

      תשמעי שיר, הדימוי שלך על מעגל התנועה הוא מדהים! הוא מדוייק! גם אני לפעמים נתקעת בלופ הזה ומסתובבת במעגל סיבוב אחד או שניים יותר מדי. וכן, זה תמיד מתוך פרפקציוניזם. אני מזדהה!

    • להגיב יולי 5, 2013

      רוית

      שיר, את אלופה!
      כבר שנים אני מנסה לפענח מדוע אני לא נמנית עם המאושרים האלו – "מקבלי ההחלטות" שגם נקראים "החותכים בבשר החי", ולא מצליחה להגיע למסקנה… אני אכן פרפקציוניסטית שלא יכולה לעשות חצי עבודה, אבל משתדלת לא לקחת סיכונים. עשיתי בחיי החלטות פרקטיות שבאו מהראש נטו, במקום ללכת עם הלב שאמר (ועדיין אומר) אחרת לחלוטין.
      כיום כאמא לשלושה ילדים קטנים ובהליכי גירושין, אני נורא רוצה לקחת החלטות אמיצות… אבל כבר לא יכולה… איך הולכים עם הלב והידיים שיודעות לעשות כל כך הרבה!!! אבל מפחדות ליפול מהסיבה הפשוטה – אני סוחבת על גבי את שלושת ילדיי – זאת אחריות עצומה.
      אמנם רק בת 34… אבל הנפש… אוי הנפש… בת עוד 30…

      היה לי העונג לשתף!

      • להגיב יולי 8, 2013

        אפרת

        רוית רגשת בשיתוף שלך. מתפללת ומחבקת את הנפש המתוקה והאמיצה שלך!

  • להגיב יולי 4, 2013

    ימה

    אני כל כך מבינה אותך…. ההתרוצצות הזו מדבר לדבר ולפעמים אני מגלה שאני אפילו לא נהנית ממה שאני עושה, מהעבודה שלי. ויש את הפחד הזה שלי (שכל פעם קצת פחות משתלט עלי) שלופת אותי מלצאת לדרך ולנסות כי 'אולי אני לא טובה מספיק?' ו'אולי זה לא ילך לך, ואת לא מספיק מוכשרת'. אני מסכימה עם דימוי מעגל התנועה, הוא כל כך מאפיין אותי, במין רוטינה לא נגמרת אני מסתובבת במעגל התנועה כי אני מפחדת שכל פניה אותה אקח ובה אפנה- תהיה לא טובה בשבילי, במקום לחשוב הפוך: כל פניה אותה אקח תפתח אותי למקום אחר, טוב יותר ואחר. אם לא יהיה לי טוב- אהיה הראשונה לברוח מזה, ואם זה טוב- גיליתי משהו חדש!
    בפוסט האחרון שפרסמתי כתבתי בדיוק על זה.
    סוג של השראה.
    ואת יקרה- עושה לי טוב על הלב עם כל פרסום נוסף שאת מפרסמת, עם כל רעיון ופוסט. זה נותן לי פלטפורמה לחלום שאני מעיזה לחלום רק לפעמים לפעמים. יש לי ,בזכותך, אפשרות לדעת שהכל פתוח ואני אשנה את החיים שלי, לאט לאט אבל בטוח!!
    תודה

    • להגיב יולי 8, 2013

      אפרת

      ימה מקסימה אחת! תני לי להבטיח לך דבר אחד, כל דבר שתעשי מתוך אמונה ואהבה יקח אותך למקום טוב יותר. גם אם לא תראי את זה בהתחלה. ואולי במשך כמה חודשים הכל ילך ויהיה גרוע נורא, ותגידי לעצמך "מה לעזעזאל עשיתי לעצמי" אבל פתאום…. פתאום… השמש תזרח. ואז. את תהיי מאושרת שעשית את זה. ולא תביני למה לא עשית את זה קודם, והתהלכת אומללה שנים, רק מתוך פחד. ככה זה היה אצלי במפנה הכי קשה של חיי.

  • להגיב יולי 21, 2013

    שלי

    עכשיו קראתי את הפוסט, קצת באיחור…
    מרגש ונוגע במקום הזה בבטן, שאצלי הוא אינו נח לרגע.
    התחושות שתיארת, הם כאילו תיאור של מה שאני מרגישה כל בוקר וכל ערב לפני שאני עוצמת עיניים.
    בת 46, אמא לשניים מהממים ונשואה לבעל מקסים.
    עובדת בעבודה שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת. כבר 27 שנה :(
    קשה לעשות שינוי כשיש משכורת מצויינת ותנאים עוד יותר מצויינים.
    ותמיד עולה השאלה – עד מתי אהיה עבד של הכסף.
    ולפני שנתיים החיים העמידו אותנו במבחן נוראי, הבן הבכור נתקל בבעיה רפואית קשה קשה קשה. עבר שלושה ניתוחים קשים מאד בתקופה של שנה.
    הוא בריא עכשיו. טפו טפו טפו :)
    מאז כולנו אחרים !!!
    אבל אני אספר על עצמי – רכה יותר, מפויסת יותר עם עצמי ועם העולם, סולחת יותר (גם על דברים קשים), נהנית יותר מהדברים הקטנים.
    מקפה של בוקר עם פיג'מה ועיתון, מלרבוץ מול הטלביזיה, מלקרוא ספר טוב, משקט חיצוני ופנימי.
    נהנית משעמום, משיגרה…
    הביטחון שהשיגרה מעניקה לי משתווה לשום דבר אחר.
    אז… העבודה פחות נוראית, אני נותנת לה פחות משקל בחיים שלי אפילו שזו מישרה מלאה.
    דברים שלא ניתנים לשינוי – לא גורמים לי לכעס.
    ובכלל אני מחדירה לעצמי בכל יום מחדש שפרופורציות זו מילת מפתח אצלי בחיים.
    ומה אנחנו צריכים בסך הכול אם לא קורת גג, אוכל ומשפחה אוהבת.
    והכי הכי חשוב בריאות :)

    • להגיב יולי 21, 2013

      efrat

      וואו. כמה ריגשת וכמה חיזקת!

השארת תגובה