אתגר הצבע של נספרסו

אני זוכרת את הרגע המדוייק בו חזר הירוק לחיי.

זה קרה כמעט בטעות, אבל מי שהקשיב היטב יכול היה לשמוע קליק. כמו החליק למקומו בבטחה אותו חלק חסר, שלא זכרתי שאבד לי.

אם לתקופות היה צבע, אז שנותי הראשונות צבועות ירוק.

גינת פרא סביב ביתה של סבתא, תיבת נח בלב עיר עצלה של אבן ובטון.

מכילה אותי כמו קפסולה ירוקה של חיים. מזינה אותי בנפלאותיה, מגדלת אותי להיות.

עצי לימון ושסק. פיקוס אימתני. סבכות של יסמין מזגגות את החלון בניחוח מתוק, מתפרץ בגלים עדינים-רועדים לעת ערב.

גושי שיחים של רוזמרין מעלים הבל של ניחוח עשבי קריר. מניפות מניפות של דקל מסוככות מעל.

כבסים רטובים על חבלים גבוהים-ארוכים מתבדרים ברוח הקיץ בקולאג' של ירוק ואור.

אבל אז זה נעלם.

נשאב למציאות אפורה-חומה, עמוסת בטון ונעדרת שאר רוח.

והיה שם חלל, שלא ידעתי לזהות.

והיה שם צורך, שלא ידעתי להגדיר.

יצאתי מהתיבה, אך רגלי לא מצאה מנוח.

עד שחזרתי אחרי שנים ועלה זית טרף בפי.

מצאתי את הירוק. או שיותר נכון לומר: הירוק מצא אותי.

כשנספרסו הזמינו אותי להשתתף באתגר הצבע, התרגשתי למדי. אם אמילי גואלפה – אחריה אני עוקבת בהערצה שנים – עושה את זה שם, ואני עושה את זה פה – אז יש לנו סגירת קצוות מסויימת, של "מאין באת ולאן אתה הולך".

התכנסנו יחד 6 בלוגריות מוכשרות וחברות אהובות ונתבקשנו לחלק ביננו את השלל: את ששת צבעי מכונת האיניסיה הצעירה והקומפקטית של נספרסו. כל אחת והצבע שלה. ההשראה והאנרגיות שהוא נותן לה. כמו גואלפה, מצאה כל אחת מאיתנו את האינטרפטציה היצירתית שלה בהתאם לרוח הבלוג.