כחלום יעוף

8 (1)

כשנעמה הנקין נרצחה עם בעלה, מישהו הקפיא אותי באמצע הספרינט.

כחלום יעוף.

5

חדשות ישנות תגידו, צריך להמשיך בחיים.

אבל לקהילת העיצוב הוירטואלית זה היה ניתוח לב פתוח.

וקשה לנו להתאושש.

2

נעמה היתה אחת מאיתנו. חלק מהקהילה שלנו בקפה ויפה.

היא הגיבה, היא השתתפה באתגרים (וכמעט-כמעט נצחה), היא שלחה המלצות למעצבים הכי מיוחדים, על חלקם גם הספקתי לספר לכם.

וכשהיא נקטעה כך, באמצע העשייה המדהימה שלה – נעתקה נשימתי.

זה היה הפריים המדוייק שבו נעצרו החיים שלי.

וכשיקוף רגשי לכך, עמד קפה ויפה דום 3 שבועות ארוכים לזכרה.

למרבה האימה והתדהמה, דווקא הפייסבוק של נעמה ממשיך לשלוח מסרים חיים מתמיד, שהיא תזמנה מראש.

10

החיים שלנו, דקיקים, שקופים, יפיפיים. רגע באוויר – והוא מרגיש כמו אינסוף.

ורגע אחר כך?

כחלום יעוף.

12

המציאות לא הופכת הגיונית יותר.

עוד אנשים נרצחים ונפצעים.

רק מפני שהם יהודים.

1

פחד ברחובות.

אין לי חשק לכתוב.

אין לי חשק להמשיך כרגיל.

ואל תגידו לי שצריך, אני דווקא חושבת שמישהו שורק לי לעצור.

LauraEPritchett_Above

מישהו מזכיר לי לחיות את החיים בסטופ מושן. להרגיש כל תנועה.

לחתוך בעריכה את מה שמיותר.

כי עוד רגע הכל יעוף.

17

מישהו טופח לי על היד וקורא לי לשאול.

מישהו מאתגר אותי לחפש.

לזכור שאני יהודיה ולהבין מה לעזאזל זה אומר.

18

כי אם זה גובה מאיתנו כל כך הרבה,

כנראה שזה אומר משהו גדול.

13

ואם הכל כה חטוף ושברירי

אני לא מוכנה לחיות סתם.

Processed with VSCOcam with m5 preset

הצילומים שמלווים את הפוסט הם יצירות מצולמות, וחלקן אחר כך גם מצויירות ביד, המתעדות את אותו רגע שברירי שבו פיסת בד נותרת תלויה באוויר.

באופן שאני מוצאת סימבולי וקסום – ממש סיפור בתוך סיפור – הצילום מקפיא את התנועה, ואז במעטפת הגנה נוספת הציור מקפיא את הצילום… היוצרת LAURA A PRITCHETT קוראת לסדרה הזו WIND SCULPTURE – פיסולים ברוח.

בתוך הבלבול שהייתי שרויה בו אבד לי המקור ושמה של האמנית אותה גיליתי דרך האינסטגרם. אני ממשיכה לחפש ואוסיף את הקרדיט ברגע שאמצא. אם מישהו מכיר/נתקל ויכול לעזור מאד אודה לעזרה ברפרנס למקור.   תודה לדלית, ענת וטל שמצאתן לי את היוצרת – כן זו היא!

כותבת ועורכת. מייסדת ועורכת את מגזין הלייף סטייל, קפה ויפה.

54 תגובות

  • להגיב אוקטובר 20, 2015

    נטלי בוגנה

    אין מילים, רק צער ובאמת הגדרת את זה נכון רגע שקפא בזמן
    לימים טובים יותר….

    • להגיב אוקטובר 20, 2015

      אפרת יפה

      תודה על ההשתתפות נטלי. לימים טובים אמן!

    • להגיב אוקטובר 21, 2015

      טל פ.

      כל כך מבינה ומזדהה איתך.
      תהיי חזקה, כמו שאת מחזקת אותנו במילים היפות שלך.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אריה

      טוב גם אני מצאתי כפי הנראה…http://lauraepritchett.com/wind-sculpture/e927wmrt8lest4pmrgfchcg0qkq3g5

    • להגיב אוקטובר 23, 2015

      נועה פרלמן קיפר

      אפרת יקרה,
      המילים שלך נגעו לי בנימים העמוקים ביותר. מסוג של "לגזור ולשמור" מבחינתי.
      ויחד עם התמונות – ההשפעה רק גדולה יותר – דווקא תנועת הריחוף מעוררת אצלי תחושה של איזו עוצמה, נוכחות שבין קיים-לא קיים, שאם רק נושיט את היד נוכל לגעת אבל עד שהיד מורמת – זה כבר נעלם.
      מודה לך שדרכך הכרתי את נעמה. כל מי שהיא עבר במדויק במילותייך הקרובות.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    מירית

    כל יום אני נכנסת לבלוג מחכה לתמונה חדשה, בשורה חדשה וכלום. שאלתי את עצמי מה קרה? איך יתכן והנה… ריגשת אותי מאוד. בימים כאלה שבו את שומעת על עוד נרצחים ועוד פצועים ולכולם יש רק שם ותמונה ולעיתים אפילו את זה אין מאוד מרגש לגלות מי מאחורי השם מה הוא עשה ביומיום, את התשוקות שלו, האהבות, העשייה. נכנסתי לקישור של נעמה מתוך הפוסט הקודם ומאוד התרגשתי לגלות את העשייה שלה ונעצבתי כיצד חיים שלמים נגדעו ברגע. תודה רבה לך על השיתוף.

    • להגיב אוקטובר 21, 2015

      אפרת יפה

      תודה מירית. מרגש לחשוב שנכנסת וחיפשת וחיכית. לאור מה שאת כותבת הוספתי קישור לפייסבוק של המעבדה – הסטודיו של נעמה ז"ל. מה שמדהים הוא, שהבחורה הכה חרוצה הזו תזמנה סטטוסים מרתקים מראש, ומדי פעם הם עדיין צצים, אופטימיים, מחוייכים, מלאי מסר. כאילו היא עדיין כאן איתנו. זה קריפי. וזה מדהים. ממש מסר מהמתים. וזה גם קורא לי לפעולה: תראי מה זו אישה חרוצה! תראי איך היא התארגנה עם החיים המקצועיים שלה מראש – לא פלא שהיא הספיקה כל כך הרבה בכל כך מעט שנים!

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    אורנה

    תודה! כתבת ככ יפה. והתמונות והצילומים כה מתאימים ומרחיבים את הלב.
    אי אפשר להמשיך הלאה אם לא עוצרים.

    מה אנו מה חיינו

    בברכה לימים של שגרה

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    מרים

    מרגשת. תודה רבה!

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    ענת

    לעניין התמונות:
    כשלוחצים עם העכבר על התמונה לחצן ימני יש אפשרות של "חפש תמונה בגוגל".
    ככה הגעתי אל
    https://instagram.com/bythebrush/
    או:
    http://lauraepritchett.com/qyabdmzw041169orgp2x4ryk58ua96
    האם ייתכן שזו היא?…

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    מרים

    גרמת גם לי לעצור.
    גם אני לא משתחררת מהרצח הזה למרות שאת נעמה הכרתי רק וירטואלית.
    והטקסט שלך, ממש הירהורי תשובה.
    תודה.
    מקווה שנתחזק וננווט את הרגשות והמחשבות להוספת אור וטוב.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    דבורה

    אפרת, כמו תמיד, מרגשת, מדויקת, חץ ישר ללב ולמחשבות.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      תודה דבורה. הייתי מעדיפה שזה יהיה צמר גפן טבול בשמן חמים שיעסה את הלב, ולא חץ…

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    sari

    עצוב כל כך, שאין מילים להוסיף.
    ריגשת מתמיד.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    טלי עדני

    כתבת כל כך יפה עצוב ומרגש . החיים הם כמו רוח אבל אסור להפסיק את היצירה

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      לא להפסיק את היצירה, להפסיק את הרעש המיותר ברקע. להפסיק את מה שמונע מאיתנו יצירה.
      לא להפסיק את היצירה אבל אולי לאלף אותה קצת, לתת לה גבולות אם היא מנסה להשתלט לנו באגרסיביות גם על תחומים אחרים, כאלה שאחר כך נצטער שהחמצנו אותם…

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    דלית

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    ציפי

    ככ עצוב. נכנסתי לפייס שלה. זה מצמרר. החיים פה נעשים בלתי אפשריים מרגע לרגע. לפחות זו ההרגשה שלי כרגע. כשאני נעצרת לחשוב. אני מנסה לא לעצור כי זה מפחיד. התמונות הקפואות נפלאות. מתארות בדיוק את ההרגשה.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      לעצור זה מפחיד אבל זה נותן שליטה מסויימת במצב. לא לעצור ולהימצא במבוי סתום בעוד עשרות שנים זה מפחיד יותר, את לא חושבת?

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    רננה

    אפרת, תודה על הפוסט הזה.
    אני חושבת שכל מי שהכיר את נעמה בצורה אישית/ וירטואלית מבין לחלוטין את הקשר של התמונות לסיטואציה. גם אני מאז אותו יום ועד עכשיו מוצאת את עצמי קופאת לפעמים לרגע.
    בשורות טובות.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      ואני אספר לך קטע עד כמה: ביום הראשון שירד גשם אחרי החג, נהגתי בין השדות ועלה אד של ריח גשם ואדמה, זה היה שמימי. נשמתי עמוק. הרגשתי מאוששת יותר אחרי הימים הראשונים המזעזעים. אמרתי בליבי תודה על מחווה של חסד, ופתאום העיניים נמלאו דמעות, כי הדבר הבא שנכנס לתודעה שלי היה "אבל נעמה ואיתם לא זכו". זה תופס אותי ברגעים לא צפויים.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    סיגל

    נגעת לי בלב….
    יהי זכרה ברוך.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    סיון

    אפרת
    איזה פוסט בועט, עוצמתי ומרגש.
    עצוב
    כל כך עצוב

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      כל כך עצוב. תודה שהשתתפת איתי בצערי סיון.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    אביטל

    תודה אפרת. אני מגיבה לעיתים רחוקות אבל הייתי חייבת להגיד לך תודה. על שעצרת והזכרת גם לנו לעצור. ולמרות שכל כך מובן לי מאליו שאני יהודיה ודתיה עוררת אותי לחשוב על הלא מובן מאליו. ועל השבריריות של הכל. ועל כל הטוב שיש לנו ללמוד מנעמה המדהימה ומבעלה. 2 אנשים צעירים שהספיקו כל כך הרבה…
    תודה. ריגשת.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      אז תודה שעצרת והגבת, וכן יש לנו המון ללמוד מהם.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    אפרת הלר

    מאוד מאוד רגשת. מעריכה את האומץ להתייחס לזה (למרות שאצל חלק מהאוכלוסיה כאן אלו כבר חדשות ישנות) ועוד יותר מעריכה את הבעת הדעה שנאמרת מעבר ובתוך המילים. צריך אומץ והרבה כנות לכתוב פוסט כזה בבלוג עיצוב ולייף סטייל בתוך כל ה״הפי הפי ג׳וי ג׳וי״ שאנחנו רגילות לכתוב ולקרוא. והצילומים ששידכת מדהימים וכל כך מתאימים לטקסט.
    שנדע ימים טובים יותר.
    אפרת

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      כן. מודה שלא הצלחתי לנטרל את הרגשות ולשדר עסקים כרגיל. לא יכולתי. וזה מה שנפלא בבלוג, שהוא מאפשר גם את זה. תודה לכן על הקבלה והחיזוקים.

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    נילי

    כל כך מזדהה איתך…
    את הבלוג שלך הכרתי בזכות נעמה.
    לקח לי זמן לצאת מההלם ולחזור לעצמי, לעבודה, וליצירה.
    זה רק מראה איזה חותם משמעותי היא השאירה אצלנו…
    מנסה להתנחם.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      בדיוק נילי. חשבתי על זה שזה כמעט לא הגיוני כמה אנשים היא הכירה וירטואלית ולכן עד כמה ההשפעה שלה היתה רחבת טווח. ואולי זה היה התפקיד שלה?

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    בשמת דולב

    משהו בדמות שלה לא עוזב אותי. כבר שבועות. לא מצליחה להגדיר לעצמי מה ולמה, כי לא הכרנו.
    אבל כל הזמן היתה לי תחושה שהיינו על אותן צמתים בדרך…
    צמררת אותי שכתבת שהיא השתתפה באתגר. הלכתי לחפש את המוד בורד שהכינה אבל לא מצאתי. תוכלי להעלות אותו?

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    נעמה ברוש

    "מישהו טופח לי על היד וקורא לי לשאול.

    מישהו מאתגר אותי לחפש.

    לזכור שאני יהודיה ולהבין מה לעזאזל זה אומר.אם זה גובה מאיתנו כל כך הרבה,

    כנראה שזה אומר משהו גדול"

    אוי ואבוי… אני קוראת ופי נותר פעור..
    כשהבטתי בפניה של נעמה הנקין, ששמה כשמי, ראיתי אשה צעירה, שיא העדינות והתום. והלב שלי רעד, מצער החיים הצעירים שנקטפו, על הילדים הכה צעירים שנותרו יתומים. הבטתי בה כאשה, אחות. למרות שחבשה שביס, למרות שהתגוררה כמתנחלת בשטחים הכבושים של 1967. זו ההזדהות הפשוטה, הנקיה, האמפטיה, שאנו חשים כשמי מתוך משפחת בני האדם נקטף, בפעולה של שנאה ואלימות. אפרת היקרה, אין כאן שום קשר ליהדות! ואם את חושבת שיש קשר ליהדות, את גזענית בדיוק כאנשים שפגעו בה. ואין לי מלים, מאוכזבת. כאשה, אני חשה אותו זעזוע עמוק כשנשרפת אשה ערביה למוות יחד עם התינוקות שלה. הרי השטן משחק בנו כעת, אלה מול אלה, מלבה את אש השנאה, הפחד והאלימות. ואין הוא מבחין בין יהודי מוסלמי או נוצרי. די לו בלהבה שחורכת ועולה מעלה. עצוב לי שאשה יפה כמוך נפלה גם היא למלכודת שהוא טומן.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      נעמה אהובה,
      מצטערת שהתאכזבת כך.
      זה היה רגש אישי אותנטי שחשתי צורך לחלוק איתכן – הקהילה החמה והאוהבת שלי, שחולקת איתי כל כך הרבה, תמיד ובכל מצב רוח.
      הביטוי המשולב של כתיבה ובחירת אימאג'ים משקפי רגש הוא הקנבס לסוג האומנות שלי וזו הדרך שלי לבטא את עצמי, בעיקר לעצמי. ואם מישהו רוצה להקשיב לי – הוא מוזמן, גם אם לא להסכים.
      כולנו הזדהינו עם המקום של אשה, אחות, מעצבת, יזמת, פעילה, אבל לא יכולתי באופן אישי שלא להתחבר גם למימד הדת. זו הזהות שלי, של נעמה, שלנו – ואני מביטה לה באומץ בעינים. אם כך נולדתי, אז שתהיה לכך משמעות. אני לא מוכנה להיות סתם.
      אני לא רוצה לפתוח פולמוס פוליטי וכו' ואם תהינה תגובות כאלו, אף כי אכבד אותן מאד, אהיה חייבת למחוק אותן. קפה ויפה הוא מקום א-פוליטי. כך היה וכך כולנו רוצות שישאר.
      שולחת לך חיבוק ותמיד אראה בך אחות.
      אפרת

  • להגיב אוקטובר 21, 2015

    יעל שלזינגר

    אוח אפרת, איזה פוסט מושלם! המילים, התמונות, והכאב.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      תודה יעל. כן, גם הכאב פה הוא מושלם ושלם ועמוק.

  • אפרת תודה על המילים והתמונות שתמיד כל כך מדויקות.
    שותפה לתחושות שלך,
    משהו במוות של נעמה הצליח לערער גם אותי :(

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      מה היה בה, תגידי לי, מה היה בה שנגע כך בכולנו?!

  • להגיב אוקטובר 22, 2015

    עינת

    וואו! ממש ריגשת.
    יושבת במשרד מול מחשב, דומעת.

  • להגיב אוקטובר 22, 2015

    orit

    תודה רבה ,פוסט חזק ומרגש. והתמונות כל כך מתאימות….
    נעמה נגעה בהמון אנשים, הכרתי אותה וירטואלית בלבד, אבל, מהמון מקומות …
    אישה משכמה ומעלה כפי שמצטייר.
    אבדה גדולה לעם ישראל.
    ימים טובים ובשורות טובות.

    • להגיב אוקטובר 22, 2015

      אפרת יפה

      כן מצטיירת אישה מיוחדת במיוחד. שגם אני שהכרתי – לא הכרתי מספיק הרבה רבדים אחרים ממנה ואת העומק שלה בחייה שמתחיל לצוף עכשיו. אני לא מפסיקה להצר על כך. בשורות טובות אמן!

  • להגיב אוקטובר 22, 2015

    נטע כפרי

    אפרת יקרה,
    גרמת גם לליבי לרטוט
    תודה על המילים לזכרה
    ועל המחשבות שעפות

  • להגיב אוקטובר 22, 2015

    ליאת בלזר

    כמו תמיד את מוצאת את המילים והויז'ן לתאר מה שהלב מרגיש גם כשהוא מדמם.
    לא היכרתי את נעמה אבל דרכך גיליתי עוד פן שלה בפאזל שניסיתי להרכיב לי בדימיון.
    תודה שאת כאן.תמיד.
    מאחלת לכולנו ימים רגועים ושלווים יותר גם אם זה נראה כרגע כל כך לא ריאלי ובר ביצוע
    שבת שלום

    • להגיב אוקטובר 25, 2015

      אפרת יפה

      אם הכרתי לך עוד פן, והיה זה שכרי.
      תודה על המילים הטובות ועל התקווה. ימים טובים אמן!

  • להגיב ינואר 23, 2016

    חתולי8

    עבר זמן, ורבים אחרים נקטפו.
    והשבוע, דפנה מאיר ז"ל.
    ואני שולחת לך חיבוק של חום ♥
    יהי זכרם של כל הנרצחים ברוך.

השארת תגובה